Sport1 Banner

עולים לחימום

בימים בהם אימון כדורגל הוא סכנת חיים, ויכוחי החל"ת של אברמוב ובית"ר ירושלים מחזירים את חובבי הענף לנורמליות ישנה, מלוכלכת ותמימה

(גודל טקסט)

האירועים במ.ס. אשדוד השבוע סימלו את המצב בענף: הקבוצה עורכת אימון, נורים טילים על העיר, נשמעת אזעקה וכולם רצים למרחב המוגן. עד כאן הכל רגיל. לאחר מכן הקבוצה חוזרת לדשא, עד שלפתע עפים רסיסים למגרש ונוחתים לא רחוק ממאמן השוערים. בהלה. מציאות. האימון מופסק. שחקן מפרסם תמונה שבה הוא אוחז בידו שברי טיל, פיסות פלדה חדות. מהר מאוד הקבוצה מודיעה שהאימונים מבוטלים עד להודעה חדשה. מה הטעם להתאמן, בשביל מה להתאמן, אם זו סכנת חיים.

בימים רגילים, אוהד הכדורגל אמור לתהות מה מצב הסגל למשחק הבא, מי בתמונת ההרכב, מה ההכנות הטקטיות. הפעם הוא שומע על הדיווח מהאימון, ורק מנסה לברר פרטים פרקטיים הישרדותיים: כמה זמן חלף מהרגע שבו נשמע הבום עד ליציאה מהממ"ד? אולי גם אני יוצא מוקדם מדי, כשרסיסי מוות עפים לכל עבר?

שחקן מ.ס. אשדוד מחזיק בידו רסיסי טיל שנחתו במגרש במהלך אימון הקבוצה
אצטדיון הי"א – תמונת ארכיון | באדיבות המצולמים

אומרים שההצגה חייבת להימשך, אבל גם אחרי אסון פסטיבל ערד המארגנים רצו לחזור ולהמשיך בהופעות, עד ששלמה ארצי הבהיר שהוא לא רוצה לשיר, לא מסוגל לשיר, אחרי ששלושה נערים נמחצו למוות. כי לא, ההצגה לא חייבת להימשך, במיוחד כשאף אחד לא מסוגל לצפות בה. גם הרצון להחזיר את הכדורגל נשמע בהתחלה כרעיון בלתי סביר. כמו שאומרים בענף שהקלישאות הם הלחם והחמאה שלו, "למי יש ראש לכדורגל".

המטרה ברורה וההיגיון מובן: לאושש את העסק מבחינה כלכלית, לשדר נורמליות ועסקים כרגיל, לנסות לשוב לשגרה כי מוכרחים להמשיך לנגן, פשוט להמשיך. אבל ברקע קיים החשש שדבר לא יוכל לחזור לקדמותו. שום דבר. רוב שחקני הכדורגל מקדישים את חייהם למאבקים ברשת ופעילות ציבורית, מסתובבים בשטח, מנסים לשמח, להעלות חיוך. בקושי מתאמנים, לא מתכוננים למשחק הבא, חלקם נמלטים מטילים במהלך האימון.

עוזר מאמן הפועל תל אביב סלים טועמה
ימים בהם הכל הפוך. טועמה | מאור אלקסלסי

קשה לדמיין את זה קורה. איך נצליח לחזור אחורה? האם יהיה אפשר לומר על משחק תחתית שהוא "קרב הישרדות"? אוהדים יוכלו לצעוק בלב שלם "יאללה מלחמה"? האם יהיה לנו את הלוקסוס לקחת ללב, להחסיר פעימה, אך ורק בגלל משחק כדור? זה נראה מנותק. ובכלל, האווירה כזו פטריוטית, שרק נבחרת ישראל צריכה לשחק. מה יש לי נגד היריבה העירונית? מה עשו לי? להפך, אוהדי מכבי תל אביב מתנצלים בפני טועמה. צהובים לובשים חולצות אדומות בהלוויות.

לכן צריך להודות לברק אברמוב על התנהלותו בימים האחרונים והמהלכים שלו בבית"ר ירושלים, שמחזירים קצת את התחושה של הכדורגל הישראלי, הישן והטוב. במשך ימים ארוכים ובלתי נגמרים, חובב הספורט אפילו לא יכול היה להעלות בדעתו את חזרתה של ליגת העל. זה נראה היה רחוק, מנותק, מופרך. והנה אברמוב חוזר בסערה, והוא שוב בועט לצדדים, דוחף בגסות, ויש תחושה קלה של נורמליות באוויר.

ג'קי בן זקן מ.ס. אשדוד עם ברק אברמוב בעלים בית
ג'קי בן זקן וברק אברמוב | קובי אליהו

אין פה ניסיון לקבוע אם הוא צודק או לא, או להיכנס לסוגיית החל"ת והקיצוצים והצעדים הכלכליים הנדרשים, אלא רק להתעכב לרגע על המסביב: התגובות הקיצוניות, הפעולות החד צדדיות, האיומים הפומביים, ההדלפות והקרבות התקשורתיים. כי אברמוב שוב באולפנים, מעביר מסרים, תוקף ומתווכח, מייצר כותרות, והכל לרגע קצר שב לקדמותו, נראה כבעבר. כמו פעם. תחושה שהענף מתאושש.

כרגע הקבוצות משמשות כמרכז קהילתי. עושות עבודה חשובה באירוח, מפגשים, מייצרות תחושת שייכות, עובדות למען הקהל. זה יפה וחשוב – אבל זה עוד לא כדורגל. במידה מסוימת, ויכוחי החל"ת היו בעיטת הפתיחה. לא רק לקראת ניסיון לחזרה לשגרה, אלא לתחושה, לווייב, לבוץ נעים. פגישה עם לוזון וכלפון, שיחות והדלפות, קצת תככים ומתחים, איומים בפיצוצים לא מסכני חיים. הלוואי ונמצא לזה מקום.

עוד באותו נושא: ברק אברמוב

מה דעתך על הכתבה?

אהבתי
לא אהבתי