לא היה צריך לזרוק מבט על משחק סיום העונה העגמומי ועלוב הרמה שהתקיים אמש (ראשון) באצטדיון רמת גן הארכאי, כדי להבין איך ייראה הכדורגל הישראלי בעונה הקרובה ואולי גם בשנים שיבואו אחריה. די היה בהודעה הדרמטית שפרסמה האלופה, מכבי תל אביב, על החתמתו של בן ביטון.
אין לי מילה רעה לומר על בן ביטון שצמח מהליגה הלאומית (נס ציונה, נצרת עילית) אל הרכבה של האלופה לשעבר מבאר שבע, אבל בימים כתיקונם, בן ביטון לא היה עוזב את באר שבע, בוודאי שלא למכבי ת"א, שכלל לא הייתה מחתימה אותו. אלא שהימים לא כתיקונם, אלה מזמן הימים הנוראים.
עד לא מזמן מכבי ת"א לא נגעה בשחקנים משלימים שנוגעים בגיל 30 שקבוצתם הקודמת לא חשקה בהם עוד. גם הפועל ב"ש לא הייתה מעבירה שחקן מהסוג הזה למכבי ת"א, אולי לבית"ר ירושלים, וזה בזכות יחסי הידידות עם משה חוגג. אלא שהתקציבים מתכווצים, החוזים הקודמים לוחצים, וצריך להיפטר ממשקל עודף, לפני שהכדור לא רק ייפול, אלא גם יתפוצץ.
ביטון הוא משל למתרחש בקיץ הזה. הפועל ב"ש של הזוג ברקת עושה כל מאמץ לקצץ דרמטית בתקציב השכר שלה. זה לא כל כך הלך לה עם המאמנים (ברק בכר לא חתם על כתב סילוק חובות ויוסי אבוקסיס לא חתם בנבחרת), אז זה עובר לגזרת השחקנים. הקבוצה תצטרך לשחק בירושלים, ובלי קהל (לפחות לא בגרסה המלאה), זו תהיה מכת מוות מוראלית לקבוצה שהקהל והאצטדיון הפריחו אותה בשנות האלופות. הפועל ב"ש במסלול הידרדרות מובהק והיא לא הקבוצה הגדולה היחידה. זה יקרה גם להפועל ת"א ובית"ר ירושלים, מי יותר ומי פחות, קבוצות שנשענות על קהל ושהפיצוי מרשת הביטחון לא ייתן להם מענה מלא.
מכבי ת"א הוכיחה בהחתמה של ביטון – שחקן ללא דמי העברה ובעל שכר נמוך יחסית – ובמהלכים של שחרור או ויתור על שחקנים כבדי חוזה (ולרגע אני לא מפקפק בשיקולי המוסר של מיץ' גולדהאר), שהיא לא צריכה חוקי פייר פליי כדי להתכווץ. וגם מכבי חיפה לא תשתולל במקום שבו המועדונים הגדולים הולכים אחורה. מעברים של שחקנים בין קבוצות גדולות הוא נדיר, והוא נשען על קוד בלתי כתוב שאין מחזקים יריבה לצמרת, אבל ביטון, ואולי גם גולסה למכבי חיפה, מראים שבמועדונים הגדולים מסתכלים על העונה הקרובה כאל עונת מעבר, ולא כאל מטרה. התחושה היא שבלי קהל אין עם מה לצאת למערכה.
הקהל מאפשר לקבוצות הגדולות יתרון כפול: גם מקצועי וגם כלכלי. הקהל מאפשר לבעלים להסתכן בהשקעות ובלעדיו אין לשחקנים מידה רבה של יתרון על היריבות. במילים אחרות: ללא קהל הפער בין הגדולות לקטנות יצטמצם באופן דרמטי עד כדי כך שאפשר לומר שבעונת פוסט קורונה, אין כבר גדולות או קטנות בכדורגל הישראלי.
העובדה כי הליגות הנמוכות קרסו להן אי שם באמצע מארס, והסיום המוקדם בליגות לנוער הבליט תופעות מרעננות כמו שהיו בפלייאוף עם הפועל ת"א, משנה את כללי המשחק. שחקנים צעירים חוזרים – בחסות הרצון של קבוצות ליגת העל לצמצם הוצאות ואובדן הפרנסה בליגות החובבים – מהליגות הנמוכות לקדמת הבמה. רובם יהיו משלימי סגל, או שחקני אימונים, כדי לצמצם כספית את ההשקעה בשכבת השחקנים שרחוקים מרוטציה ומאפשרים אימונים כסדרם. חלק לא מבוטל של שחקנים מעבר לשיא, שהכבידו על התקציב, מתדפק היום על ליגות קיקיוניות באירופה, ליגות שהקשרים איתם הם בזכות סוכנים שגם בהם פגעה הקורונה. הקלות שבה שחקנים יחתמו בקפריסין, בפולין, בבלגיה ומאוחר יותר גם באזרבייג'אן ודומיה, תעביר לשם שכבת שומן שלבעלי הקבוצות נראתה מיותר אבל כזו שנתנה מדי פעם לליגה ניצוצות של כדורגל משובח.
העונה הקרובה תהיה עונה שתקדם לטופ קבוצות שלא חלמו לזכות באליפות ויוכלו להתמודד עליה. אחת כזו היא מכבי פ"ת, שהאג'נדה שלה – קבוצה צעירה שלא נסמכת על קהל – תהיה מנצחת בעונה כזו. הפער בינה לבין הקבוצות הגדולות שהתבטא בניסיון ובביתיות, כמעט ולא יהיה קיים. על אותו משקל אפשר לציין גם קבוצה כמו מ.ס.אשדוד שעם רן בן שמעון – מאמן מנוסה שכבר לקח אליפות עם קבוצה ללא ממון וקהל – שיכולה להיאבק על תארים, שלא לדבר על הפועל חיפה, שעושה סימנים של עוצמה דווקא בימים טרופים אלה. גם את בני יהודה צריך לקחת בחשבון.
זו תהיה עונה מוזרה, שבה נראה יותר ישראלים טובים מחוץ לישראל מאשר בה, כזו שבה שחקנים צעירים יהפכו למובילים, וישנו גם את כללי המשחק שלפיהם יעבוד מאמן הנבחרת הבא, החל מינואר 2021. זו תהיה עונה שבה מבט בטבלה יגרום למתבוננים תחושת ורטיגו, והם יחושו טבעי אם יחזיקו אותה הפוך. זו תהיה עונה שתבריח מהמסך – וכשיתאפשר, גם מהמגרשים – אוהדי כדורגל רבים שבאו לכדורגל גם בגלל האווירה, המפגש החברתי, וההתאווררות מחיי היום יום, ומצאו את עצמם מחפשים ומוצאים תרבות פנאי אחרת. זו תהיה לצערנו עונה שבה החיסון מכדורגל ישראלי יקדים את החיסון מקורונה.
מה דעתך על הכתבה?