Sport1 Banner

הדבר הכי מפחיד בעולם: יאניס הוריד את הקוף מהגב ושלח מסר ל-NBA

יאניס אנטטוקומפו | Jonathan Daniel/Getty Images

האיכות, המעמד, ההגנה והדומיננטיות. יאניס נתן הופעה מהפנטת, והמחשבה שהוא עוד עשוי להשתפר צריכה להפחיד את כל הליגה. אסף רביץ מסכם את הגמר ותוהה האם ראינו את המשחק הגדול ביותר של שחקן כדורסל אי פעם

זהו. הסתיימה עוד עונה. הסתיים גמר נפלא בין שתי קבוצות מצוינות שידעו להתעלות ולספק גמר איכותי מאוד. שתיהן היו יכולות להיות אלופות ראויות, אך רק אחת יכולה לזכות, וזו הקבוצה שיש לה משהו שלא מהעולם הזה.

יאניס

יכול להיות שראינו הלילה את המשחק הגדול ביותר של שחקן כדורסל אי פעם. אני כותב את זה בלהט הרגע שאחרי המשחק, לפני שנכנסות הפרופורציות, לפני שההיסטוריונים של המשחק יעשו את זה באופן מסודר. אבל כשלוקחים בחשבון את איכות ההופעה ואת גודל המעמד, אני מאמין שהמשחק הזה שייך לדיון הזה.

יאניס אנטטוקומפו היה הכי בלתי ניתן לעצירה ברגע גדול שאני זוכר, הכי פחות אנושי מכל תופעות הטבע שמסתובבות בליגה, תוך כדי שהוא מספק גם תצוגה הגנתית עוצרת נשימה. הוא לא קולע מבחוץ, לא יותר ממוסר סביר, אין בסגנון שלו את השלמות שבדרך כלל מתלווה להצהרות פומפוזיות מהסוג הזה, אבל הדומיננטיות הפיזית שלו היא מהסוג שלא ניתן היה לדמיין עד שהוא הגיע. הלילה ראינו אל יווני שמביא למיצוי את הדומיננטיות שלו, מגיע עד לקצה גבול היכולת שלו, עד שבקושי עמד על הרגליים. זה היה מהפנט.

ובטוח שראינו בשבועיים האחרונים את אחת מהסדרות האישיות הגדולות בהיסטוריה של ה-NBA. לא רק בגמר, בכלל. פרט למשחק 50 הנקודות הלילה היו ליאניס שני משחקים של יותר מ-40 נקודות, ובשניים מהשלושה בהם היה רגוע יותר הוא סיפק שני רגעים אייקוניים: הבלוק במשחק הרביעי והדאנק במשחק החמישי. האל היווני הופיע במלוא הדרו בגמר, ועכשיו שאר הליגה צריכה לעכל את זה שהוא בן 26 והוא כבר אחרי תהליך ההבשלה והורדת הקופים מהגב.

יאניס אנטטוקומפו | Jonathan Daniel/Getty Images

מילווקי

אין דבר כזה אלופה בינונית ב-NBA. כדי לנצח ארבע סדרות של הטוב משבע צריך שילוב של איכות וחוסן מנטאלי ברמה גבוהה מאוד. תמיד יהיו מהמורות בדרך, יריבות שחושפות חולשות, תהליכים פנימיים שצריכים להתגבש. וכדי לקחת אליפות, חייב גם להיות הרגע בו הכל מתחבר. מילווקי סיימה הלילה תהליך של שלוש שנים, בו קבוצת עונה רגילה איכותית הפכה לאלופה.

יאניס הבשיל להיות הכוכב שלוקח קבוצה עד הסוף, כריס מילדטון הבשיל להיות כוכב המשנה האידיאלי לצידו, סקורר שיודע להשתלט על רגעים גדולים, ג'רו הולידיי נתן את הערך המוסף שהיה חסר, לכל אחד משבעת שחקני הרוטציה בגמר היו את הרגעים הגדולים שלהם. הקבוצה שהתפרקה אחרי שני הפסדים בשנתיים האחרונות למדה לצאת מפיגור בסדרות, פעמיים התגברה על פיגור 2:0 מול יריבות חזקות.

הרגע בו הכל התחבר עבור מילווקי כקבוצה היה משחק 5, ניצחון החוץ היחיד בגמר. מול עוד יום התקפי נפלא של פיניקס, שלושת הכוכבים הופיעו ביחד לתצוגת תכלית מרהיבה ברגע קריטי. הדקות החשובות ביותר של הגמר היו הדקות הראשונות של הרבע השני במשחק 5. מילווקי עלתה אליהן בפיגור 16 וללא יאניס שקיבל מנוחה, במה שבקלות היו יכולות להפוך לדקות שגומרות את המשחק.

אבל הבאקס כבר ניצחו משחקי פלייאוף מכריעים ללא יאניס, כשהוא היה פצוע מול אטלנטה, וזה היה הרגע בו המשחקים ההם השתלמו. מילווקי פנתה לפיק נ' רול בין הולידיי לברוק לופז שעבד כל כך טוב מול אטלנטה, ודווקא ללא הכוכב שלה נכנסה לזון שנמשך שניים וחצי רבעים. זה היה המשחק בו מילווקי הפכה לאלופה ראויה מאוד, גם אם היא לא תיזכר כאלופה היסטורית (אלא אם כן מדובר בהתחלה של רצף).

מילווקי באקס אלופת ה-NBA | Jonathan Daniel/Getty Images

ג'ון הורסט

הג'נרל מנג'ר של מילווקי קיבל לאורך השנים החלטות מצוינות, לצד כמה טעויות שאיימו למנוע מהקבוצה שבנה לעשות את הצעד הנוסף. גם בקיץ שעבר הוא פספס את ההחתמה של בוגדן בוגדנוביץ', שהיה יכול להפוך את המסלול של הבאקס להרבה יותר קל (בטח כשדונטה דיווינצ'נזו, השחקן שאמור היה לעבור תמורתו, היה פצוע בפלייאוף), אבל שתי ההחלטות הנוספות של הורסט הוכיחו את עצמן בענק.

הוא החליט להמשיך להמר על מייק בודנהולצר למרות הביקורות על חוסר הגמישות וניהול הסדרות שלו. קואוץ' באד הוכיח יכולת ללמוד ולקבל את הביקורת. הוא הטמיע הגנת חילופים אוטומטיים שהפכה לחשובה מאוד בגמר, ובעיקר הפך למאמן גמיש שיודע לנוע בין הרכבים ושיטות ולמצוא לכל סדרה וכל משחק את ההרכב הנכון עבורם. מילווקי הייתה הקבוצה הגמישה יותר בגמר, זאת אחת הסיבות לנצחון שלה וזה משפט שלפני שנה קשה היה להאמין שייכתב.

ההחלטה הגדולה השנייה של הורסט הייתה להביא את ג'רו הולידיי במחיר של סופרסטאר בכיר. על הנייר, הולידיי לא שווה חבילה שכוללת שלוש בחירות סיבוב ראשון ואפשרות להחליף שתיים נוספות, הוא לא אנתוני דיוויס, ג'יימס הארדן או פול ג'ורג', אבל הורסט לקח הימור שעבור מילווקי הוא יהיה ההבדל בין כמעט לבאמת. הטרייד על הולידיי עזר לשכנע את יאניס להישאר ועזר להביא למילווקי אליפות, מה שהופך אותו להצלחה גדולה. אבל לא צריך לשפוט אותו רק לפי השורה התחתונה.

האליפות הגיעה עם הרבה מזל והפלייאוף היה יכול להתפתח אחרת מאוד בקלות. הטרייד הזה הוא הצלחה כי הוא נתן למילווקי את הסיכוי לעשות את הצעד הנוסף, כי הורסט זיהה את הרגע בו צריך למשכן את העתיד כדי למצות את שנות השיא של שחקן מיוחד. אני מאמין שלא מעט מנהלים יחפשו מהלך דומה בקיץ, אצל רובם זה לא ייגמר בטבעת, אבל מהלך שנותן לקבוצה את הסיכוי לכך הוא תמיד טוב. להורסט, לעומת זאת, אמור להיות קיץ רגוע. כל השחקנים החשובים שלו חתומים לכמה שנים והחזרה של דיווינצ'נזו תפתור את הדלילות היחסית בעמדות הגארד.

הסנטימטר

היו אליפויות שניתן לומר שהוכרעו על זריקה אחת שנכנסה או לא. בעשור הראשון של המילניום זה היה כמעט הסטנדרט, בדרך כלל סביב זריקה של רוברט הורי (בדרך כלל הוא קלע, אבל אחת הוא גם החטיא). נדמה לי שזאת הפעם הראשונה שניתן לדבר על אליפות שהוכרעה על סנטימטר-שניים. אם הסנפיר של קווין דוראנט היה מעט קצר יותר, הוא היה קולע שלשה במשחק 7 של סדרת הסיבוב השני מול מילווקי ומנצח את הסדרה עבור ברוקלין. ואז יאניס לא שייך לליגה של הגדולים ושוב נראה פגיע בפלייאוף, הטרייד על הולידיי גרוע ובודנהולצר, כנראה, מפוטר. כדאי לזכור את הסנטימטר הזה כאשר אנחנו בונים נראטיבים, בעיקר כאשר חורצים גורלות לשלילה.

לפני שהחלה, רבים קראו לסדרה ההיא בין ברוקלין למילווקי הגמר האמיתי. מאוד יכול להיות שזה היה נכון, למרות שקשה לדעת איך המשך הפלייאוף של הנטס היה נראה עם הפציעות של הכוכבים. הניצחון בהארכה במשחק 7, נצחון חוץ בסדרה שעד אז לא היו בה נצחונות חוץ, נראה לי גם בזמן אמת כמו רגע מכונן עבור מילווקי ובעיקר יאניס, הרגע בו הוא השתחרר מהמשקולת וממנו והלאה כבר לא יסתכל אחורה. אצל הרבה ספורטאים גדולים ניתן לזהות רגע כזה בו הגורל בא לקראתם כרגע מפנה, אולי הם זקוקים לסימן שהם לא מקוללים כדי להרשות לעצמם להיות גדולים באמת.

הפציעות

אי אפשר לסכם את הגמר והפלייאוף הזה בלי לדבר על מכת הפציעות שהשפיעה כמעט על כל סדרה. מזל שלפחות הגמר כלל פציעות רק בפריפריה, אבל הדרך אליו הייתה רצופה רגעים מבאסים. מילווקי, כאמור, ניצחה בקושי את ברוקלין ששיחקה כל הסדרה בלי אחד משלושת הכוכבים ואת החלק האחרון שלה כשקיירי אירווינג פצוע וג'יימס הארדן משחק בהליכה. נדמה שהשאלה היחידה לגבי הנטס היא האם שלושת הגדולים יכולים לשרוד פלייאוף שלם בריאים ביחד.

פיניקס הפכה את הסדרה מול הלייקרס בסיבוב הראשון רק לאחר שאנתוני דיוויס נפצע, ואז עברה את דנבר בלי ג'מאל מארי ואת הקליפרס בלי קוואי לאונרד. זה לא שם כוכבית על האליפות או על הפיינאליסטיות, המילה הזאת צריכה להישאר מחוץ ללקסיקון, שתיהן הרוויחו את מקומן, אבל כשנעריך את המעמד ההיסטורי שלהן אי אפשר יהיה להתעלם מריבוי הפציעות של שחקנים בכירים בפלייאוף הזה.

בעיית הפציעות ברגעי מפתח לא תיפתר לחלוטין, בטח כשהרפואה מאפשרת לשחקנים להאריך את הקריירה ולחזור ליכולת שיא אחרי פציעות קשות. אבל הפתרון הפשוט שיוכל לצמצם משמעותית את הבעיה ידוע לכולם: הקטנת כמות המשחקים והעומס על השחקנים. גם המכשול ידוע: זה אומר פחות הכנסות לליגה ולקבוצות ופחות שכר לשחקנים, כרגע אף אחד לא מוכן להקריב כסף מיידי עבור בריאות, עניין ואולי הכנסות עתידיות בזכות ליגה אטרקטיבית יותר.

אם יש מישהו אחד שניתן לדמיין אותו מוביל מהלך כזה, זה לברון ג'יימס. הוא ביקר בחריפות את לוח המשחקים השנה ובוודאי יודע שהבעיה לא נגמרת בעונות הקורונה. אם הוא יוביל דרישה של השחקנים להורדת כמות המשחקים בעונה, עם מוכנות לוותר על החלק היחסי של השכר בעקבות זאת, אני מאמין שהוא יוכל ליצור שינוי. אנו נמצאים בתקופה בה לשחקנים יש מנהיג שהם מקשיבים לו, ולליגה יש קומישינר שקשוב לשחקנים. זאת יכולה להיות הזדמנות להוריד את המספר השרירותי והמוגזם של המשחקים בעונת NBA. למרות זאת, כרגע עדיין קשה להאמין שזה יקרה.

כריס פול | Jesse D. Garrabrant/NBAE via Getty Images

פיניקס

המפסידה בגמר היא קבוצה שבנויה מוזר מבחינה מאוד משמעותית: היא מתבססת על שחקן שעבורו זו עלולה הייתה להיות ההזדמנות האחרונה ועל כמה שחקנים שעבורם זו הייתה ההזדמנות הראשונה. ההתמקדות התקשורתית היא במנהיג הוותיק, אבל צריך לזכור שעבור דווין בוקר, דיאנדרה אייטון ומיקל ברידג'ס בני ה-24, 22 ו-24, בהתאמה, זה היה הפוסט סיזן הראשון בקריירה.

כל סיבוב מחדש חיכיתי לרגע בו המעמד יכה בהם, חוסר הניסיון יבוא לידי ביטוי. לא הגיוני להיות כל כך טובים ויציבים בפלייאוף הראשון, להמשיך ככה ארבע סדרות, אבל השלושה האלה לא עצרו. גם בגמר הם היו מצוינים, אולי רק במשחק השישי הם נראו, לראשונה, כמו שחקנים חדשים במעמד. יחד עם קמרון ג'ונסון, שגם לו היה פלייאוף נהדר, הצעירים של מונטי וויליאמס צברו נסיון שמציב אותם מעל לשאר הקבוצות הצעירות המתהוות במערב.

מי שעזר להם לצבור את הנסיון הזה הוא כריס פול. אני שמח שהאליפות הוכרעה במשחק טוב של CP3, שהוא לא הסיפור בהפסד של הסאנס. פול סיים הלילה פלייאוף עצום של שחקן עצום, פלייאוף שמחזק מאוד את המעמד ההיסטורי שלו כאחד מגדולי הרכזים בתולדות המשחק. התלונות היחידות שנית להפנות כלפיו בגמר הן שהוא נמוך ובן 36. שחקן בגובה 1.80 מ' כנראה ייתקל במהלך הפלייאוף בקבוצה שהגודל שלה יפריע לו, בטח כשהוא כבר בדעיכה מבחינה אתלטית.

במבט רחב יותר, אפשר לדבר על כך שלקח לפול יותר מדי שנים להפוך מגאון כדורסל למנהיג האמיתי שהוא נהיה בשנים האחרונות, לשחקן שכולם פורחים סביבו. אבל מה שהוא עשה בחודשיים האחרונים ייזכר כפלייאוף איכותי ומרגש במיוחד של שחקן ענק בגוף קטן.

מה דעתך על הכתבה?

אהבתי
לא אהבתי