התואר המשמעותי האחרון של יורגן קלופ היה ב-2012, אז הצעיד את בורוסיה דורטמונד לזכיה בדאבל. ומאז – כלום. גם אתמול נותרה ליברפול במקום השני בפרמייר-ליג, על אף שהגיעה למאזן שיא של 97 נקודות וסיימה את העונה עם רצף של תשעה נצחונות. מנצ'סטר סיטי בכל זאת עקפה אותה על חודה של נקודה, והגרמני יתפנה כעת להכנות לגמר ליגת האלופות מול טוטנהאם. ייתכן שגם שם הוא יפסיד, בין היתר כי זה גורלו בגמרים באופן כללי. בליגת האלופות לבדה הוא נכנע עם דורטמונד לבאיירן מינכן ב-2013 ועם ליברפול לריאל מדריד בשנה שעברה.
אבל אתם יודעים מה? זה בכלל לא משנה, כי תארים הם לא הדבר העיקרי בכדורגל. יש שסבורים אחרת, אבל הם במיעוט בולט, וקלופ יודע זאת טוב מכולם. הרי את כל הקריירה כשחקן הוא בילה במיינץ, בליגה הגרמנית השנייה. מיד אחרי שתלה את הנעליים, הוא גם אימן את אותה הקבוצה למשך שבע עונות. והרי אוהדי מיינץ אף פעם לא מצפים לתארים. זה לא רלוונטי מבחינתם. הם מחפשים משהו אחר לגמרי – קבוצה שכיף להזדהות איתה, קבוצה שגורמת לך תחושה של סיפוק. רוב האנשים יתקשו מאוד לוותר על האהדה למועדון שלהם, גם כאשר הוא מתבזה – ולהתבזות אפשר לא רק על הדשא, אלא גם תדמיתית. כאשר זה קורה, גם האוהדים מרגישים מבוזים, על לא עוול בכפם. לעומת זאת, הם מאושרים אם הקבוצה מביאה להם גאווה. זו תמצית מהות הכדורגל בעולם. וקלופ הביא גאווה וכבוד בכל מקום בו עבד. מאז אוקטובר 2015 הוא מביא כבוד וגאווה לאוהדי ליברפול.
קלופ משדר שמחת חיים. כך הוא רואה את תפקידו, וכך הוא בנה את המותג שלו. זה מקדם אותו אישית, כמובן, אך בעיקר משפר את תדמית המועדונים שלו ללא קשר לתוצאות על הדשא. כי הגרמני תמיד חיובי, תמיד אופטימי, תמיד מפרגן, תמיד רוצה לעזור לזולת, תמיד מסתכל על הקבוצה, תמיד גורם לכולם להרגיש שייכים. את דורטמונד הוא עזב אחרי שלוש עונות ללא תארים, והשנה האחרונה הייתה עלובה בסטנדרטים שלו, אך זה לא פגע כלל בתדמיתו. האוהדים בצהוב-שחור מוכנים עד היום לנשק את האדמה עליה הוא דורך. הם אפילו קצת קצת לאוהדי ליברפול. המועדון פרסם ברכה אישית לקלופ לרגל העפלתו לגמר ליגת האלופות עם כיתוב YNWA. בזכות אישיותו, יצר קלופ ברית בין הקבוצות.
יורגן קלופ ושחקניו. כבוד וגאווה לליברפול (Gettyimages)
את שמחת החיים הזו משתדל קלופ ליישם גם בסגנון הכדורגל שלו. הוא הגדיר אותו פעם כ"רוק כבד", גם אם זו הקבלה קצת משונה. המטרה ברורה – כדורגל אטרקטיבי וסוחף, לחץ גבוה מאוד בחלק המגרש של היריבה, חטיפת כדורים רב ככל הניתן, ומעבר מהיר מאוד מהגנה להתקפה. הוא מחפש שחקנים שמסוגלים לענות על דרישותיו, אך לא פחות חשוב – הוא גם מסוגל לשדרג את השחקנים הקיימים שעומדים לרשותו ולהפוך אותם לשותפים להשקפת עולמו.
כל שחקן צעיר חולם על מאמן מסוגו של קלופו. קחו, למשל, את טרנט אלכסנדר ארנולד, יליד ליברפול ובוגר האקדמיה של המועדון. בזכות המאמן, הוא צמח כבר עכשיו, בגיל 20, והפך לאחד המגנים הימניים הטובים בעולם. הוא לא רק משתפר מבחינה הגנתית על בסיס חודשי, אלא גם – ואולי בעיקר -מהווה נשק התקפי אדיר עבור האדומים. הבישול לסאדיו מאנה אתמול נגד וולבס היה מספר 12 שלו העונה בפרמייר-ליג. רק אדן הזאר וריאן פרייזר מבורנמות חתומים על מספר רב יותר של אסיסטים העונה. לכך יש להוסיף את החגיגה בליגת האלופות, כולל הבישול הגאוני בכדור קרן מהיר לשער המכריע של דיבוק אוריגי מול ברצלונה בחצי הגמר.
באגף השני, אנדי רוברטסון שהגיע על תקן מגן שמאלי מוגבל יחסית מהאל סיטי, הפך אף הוא לאחד הטובים בעולם בזכות קלופ, וגם לו יש 11 בישולים העונה. בסך הכל, המגנים של ליברפול אחראיים על 23 מתוך 89 שערי הליגה שלה. זהו נתון חסר תקדים בכל תולדות הליגה האנגלית, והוא מדגיש יותר מכל את טביעת האצבע של המנג'ר. והמאמן הרי משדרג את כולם. הוא לקח את מוחמד סלאח והפך אותו למועמד לכדור הזהב. הוא לקח את רוברטו פירמינו, אותו חלם פעם להביא מהופנהיים לדורטמונד, כפרוייקט אישי, וכיום הברזילאי הוא אחד החלוצים הכי רב גוניים בתבל. לסאדיו מאנה היה פוטנציאל עצום בסאות'המפטון, אבל קלופ ידע גם לממש אותו. הוא החייה את הקריירה של ג'יימס מילנר. עם קלופ, לעתים ג'ורג'יניו ויינאלדום משחק כאילו הוא אנדרס אינייסטה.
איתו, ג'ורג'יניו ויינאלדום נראה לעתים כמו אינייסטה (AFP)
מאחורי הקלעים, סידר קלופ את כל המערכים במועדון – מאמני הכושר, התזונאים, הסקאוטים. הכל מקצועי הרבה יותר מאז מינויו, והוא לא מהסס גם לתקן את הטעויות שביצע. החתמתו של השוער לוריס קאריוס ממיינץ אהובתו לא הצדיקה את עצמה, למשל – אז הוא הודה בדיעבד במחדל והחתים את אליסון מרומא. פיליפה קוטיניו נמכר לברצלונה בדיוק בעיתוי בו הפך להיות קצת אנוכי מדי למערך הקבוצתי של קלופ, והכסף הושקע ברכישת הבלם הטוב בליגה, וירג'יל ואן דייק.
בשורה התחתונה, ליברפול היא מועדון המנוהל באופן מקצועי הרבה יותר בעידן קלופ, אבל חשוב מכך – הוא גם מועדון הרבה יותר שמח. כולם מרגישים חלק ממנו, אין מחנאות בחדר ההלבשה, והאוהדים נמצאים תמיד בראש סדר העדיפויות. הם מרגישים שייכים, יותר מתמיד. הם גם מאמינים, יותר מתמיד. צריך לראות את התמיכה העצומה שקיבלו השחקנים לפני הגומלין מול בארסה, למרות ההפסד המתסכל והלא מוצדק, 3:0 בקאמפ נואו במשחק הראשון. זה אומר הכל. כל אוהד ליברפול גאה בחלקו כעת. גם היום (אתמול), כאשר תואר האליפות שוב חמק לו, והבצורת התארכה ל-29 שנה, הוא עדיין גאה מאוד ומאושר בחלקו.
זהו כוחו של המאמן. זהו כוחו של המותג המיוחד שהוא מטפח. ועל כך צריך להגיד לו תודה מכל הלב – כי אין עוד מאמן כמו קלופ. עם או בלי התארים, הוא הכי מיוחד והכי מוערך.
לא הכל זה תארים. יורגן קלופ (Gettyimages)
מה דעתך על הכתבה?