שנה חלפה, הכל צף ועולה, וככל שעובר הזמן, השקר רק מתעצם. בשבועות האחרונים מדי בוקר מזכיר לי גוגל שבדיוק לפני שנה היינו בקטאר. האלגוריתם מזהה שבשלב הזה ב-2022 הייתה פעילות חריגה במכשיר הטלפון שלי. אלו היו ימים עמוסים, מלאי צילומים וסרטונים, מזירות שונות במקום מרוחק. המצלמה הייתה אקטיבית מתמיד, בניסיון לקלוט רגעים קטנים מעולם זר, תיעדה הכל. וכך מדי יום גוגל-פוטוז מעלה לי תמונות מהמונדיאל, small memories מדוחא, מהרחובות והאצטדיונים, מהתורים והיציעים, והבטן מתהפכת.
אתה מביט בתמונות, באיצטדיונים היפהפיים, ברחובות המצוחצחים, ברכבת התחתית הנקייה והמסודרת, בתנאים המפנקים, ומזהה את הרוע והציניות שמאחוריהם. ולא שאז לא הרגשנו את זה, או לא דיברנו על זה. הכל בלט כבר אז. אבל עכשיו, כשהמלחמה בעזה בשיאה והזוועות לא נגמרות, וראשי חמאס מסתתרים באותה דוחא מפוארת והקטארים "מתווכים" בין הרוצחים לבין ישראל אחרי שמימנו אותם, כל ישראלי שהיה בקטאר במונדיאל בשנה שעברה מצטמרר באימה. לא רק מהקרבה שלו לאויב וההתחככות בו – אלא דווקא מהתמונות של הזוהר והפאר, שמצליחים לכסות טרור ורשע בנורמליות מבעיתה. איך מתחת למשחק האהוב, העממי והפשוט שלנו, מסתתרים כוחות אופל. למעשה, הם כבר לא מסתתרים.
אנחנו זוכרים למשל את שיירת רכבי הפאר לאצטדיון בכל משחק של נבחרת קטאר. כמות בלתי נתפסת של רכבי מרצדס שחורים, מצוחצחים, עם צ'קאלקות, שיירה לא נגמרת של שיח'ים, שביד אחד מחלקים מיליונים לחמאס וביד שנייה לוחצים ידיים לאינפנטינו. כולנו עצרנו כדי לתת להם לעבור. מורמים מעם. ואז הם נכנסו למגרש על שטיח אדום והתקבלו בהנהוני כבוד מכל עבר על ידי אנשי פיפ"א שמכרכרים סביבם. כמה רוע וציניות היו בתמונות האלה, כמה כניעה וסגידה לכסף. כמה צביעות של מושחתי הכדורגל, שמוכנים לעשות עסקים עם תומכי טרור, לא פחות. מה הפלא שאחר כך לפיפ"א היה כל כך קשה להביע כאב והזדהות עם נרצחי הטרור בדרום.
או למשל, ההתנכלויות הקטנות שחווינו, אלה שכל עיתונאי ישראלי "התבכיין" עליהן, וכיום מקבלות משמעות אחרת. היו כאלה שסתם קיללו אותנו מרחוק, כאלה שרק הניפו דגלי פלסטין בהתרסה, וזה מעולם לא עורר שום תגובה מהקהל מסביב. אף אחד לא התנער מהאלימות, היה נראה טבעי לכולם שמציקים ליהודי. אפילו באצטדיון, כשאוהד סעודי גדול מימדים החל לשאוג על עיתונאי ישראלי שהוא לא רצוי כאן ושיסתלק, אפילו אז הסדרנים – שנהגו לשמור על הסדר בקנאות והעירו לכל אוהד שנעמד – פתאום נאלמו ולא פצו פה. העיתונאים מאירופה העדיפו להסיט מבט, לחכות שזה ייגמר. היום זה מרגיש צורב במיוחד.
הרגשנו את האימה יותר מדי פעמים. לא רק כישראלים, אלא כאנשי תקשורת. צוות צילום מדנמרק כמעט נאסר על העמדת מצלמה בצומת הלא נכון. פירקו להם את העמדה, מתוך אינסטינקט של סתימת פיות. אלה אפילו לא היו גורמים רשמיים. באחד הימים, כשתיעדתי עימות של שוטרים עם מפגינים מאירן, איים עליי שוטר שאסור לצלם, למרות תעודת העיתונאי. אסור. לצלם. לעיתונאי. מי רוצה להסתבך עם משטרת קטאר.
אולי אנשים בעולם התרגשו ממונדיאל מוסלמי ראשון, הלא גם להם מגיע, אבל כישראלים חווינו את זה אחרת. לא היה קל למשל לראות תהלוכה של רבבות סעודים צועדים לאצטדיון עם דגלים ירוקים וקוראים קריאות בערבית. אפילו חגיגות ניצחון נראו מאיימות. נבחרת אירן מנצחת, עשרות אלפים צוהלים, ועבור הישראלי זה פחד אלוהים. הכנסנו את המיקרופון לתיק וחיכינו שיחלפו. אין מאיים מהמון נלהב.
היום מבינים עד כמה אוהדי ארגנטינה הצילו את המונדיאל הזה. הרי האנגלים לא הגיעו, לא היו שם גרמנים או ספרדים, ההולנדים והברזילאים שלחו כמות זעומה, המערב דחה את האירוע. המאסות היו רק של הנבחרות הערביות, ושל המטורפים מארגנטינה. הם, ורק הם, הצליחו להפיח חיים באירוע מפוקפק ונתנו לו חיים, צבע, עומק ומשמעות. כמה חבל שהסיפור המדהים של מסי לא התחולל באומת כדורגל אמיתית.
"ספורטוושינג" זו מילה קטנה מדי. היא נשמעת כמו טרוניה קטנונית של ליברלים מהמערב. זה נשמע כמו עוד בכיינות מערבית נגד העולם האחר. אבל התמונות מקטאר זועקות. פעם הפאר של דוחא נראה סתם מזויף, רק עוד שכבת איפור שלא מצליחה לכסות ריקבון. היום התמונות מדוחא כבר נראות מפחידות. מזוויעות. מסוכנות. ספוגות בדם. כמו למשל אלפי חובבי כדורגל מסתובבים ברחובות ומביטים בהשתאות על שלטי חוצות ענקיים של ניימאר שפרוסים על מלונות פאר, שבסוויטות שלהם יושב איסמעיל הנייה וצופה בהנאה בישראלים נטבחים. זעקנו אז, זועקים גם היום, ולאף אחד לא אכפת. ערב הסעודית תארח את מונדיאל 2034. ההצגה חייבת להימשך.
מה דעתך על הכתבה?