במנהרה, במחצית נגד נאפולי, הפציר ליאו מסי בחבריו: "אל תהיו טמבלים". כנראה שהתסריט מהדחות קודמות בצ'מפיונס עבר במוחו. נגד באיירן מינכן הנבואה הגשימה את עצמה. מסי נראה אחרת. שבור, עם הראש באדמה, אך גם הוא לא האמין בסיוטים הכי גדולים שלו שברצלונה תפסיד 8:2 כמו בשנות ה-40 – ותהפוך למושא ללעג. לא במשמרת שלו. כבר זמן רב נראה שאין לו חשק לכדורגל או יותר נכון להתעסק בכל מה שקורה מסביב, וזה היה ערב עצוב. הוא לא רגיל להיות חלק מהצד הכואב של ההיסטוריה. למרות שבארסה רשמה מספיק השפלות באירופה בשנים האחרונות, נראה שרק הפסד מהדהד ובלתי נתפס יביא למהפכה הנדרשת כבר זמן רב. ומסי, בניגוד לחבריו הבולטים בחדר ההלבשה, ה-"לוס אמיגוס" – חייב להיות חלק ממנה. לדחוף לבנייה מחדש, ולהיות שם כשזה קורה.
הפעם, רצונו לעזוב מיידית לא נראה כדיווח סרק. יש לו את כל הסיבות שבעולם לעשות זאת, בין אם השאיפה לשנות אווירה אחרי זמן כה רב, הרפתקה חדשה לפני סיום הקריירה או להתאחד עם פפ גווארדיולה. הוא לא רוצה לבזבז את השנים האחרונות בקריירה שלו, ואליהן מצטרף הכאוס הניהולי והבלתי נתפס. מסי כרגע בחופשה, וטוב שכך, עליו לנקות את הראש. נראה שהוא בוחר את מעשיו ומילותיו בקפידה ובכוונה הפעם לא מכחיש וטוען שמדובר ב"פייק ניוז". הוא לא רוצה שייקחו אותו כמובן מאליו. זה הזמן להתעורר – הבית מתפורר.
מאז עונת הטרבל, ברצלונה הולכת בדרך עקומה ומתדרדרת תחת ההנהלה הגרועה בתולדות המועדון. לעתים היה שם מאמן כריזמטי ומנהיג כמו לואיס אנריקה, היו גם שחקני על כמו צ'אבי ואנדרס אינייסטה שהם מנהיגים טובים יותר ממסי, והיה כוכב על כמו ניימאר. כעת, מסי נותר בודד במערכה.
ההנהלה, כמיטב המסורת, משתמשת בשיטת הזבנג וגמרנו. איך אפשר להתנער מעוד כישלון? להבטיח הבטחות שווא. אין כמו להשתמש במה שמוגדר על ידי האוהדים כ"שופר" – עיתון "ספורט". "גריזמן+60 מיליון יורו על ניימאר", הייתה הכותרת. אולי הפעם הברזילאי יחזור? הרי כך מסי ישתכנע. ועם שניהם לך תהמר נגד ברצלונה. וכמובן, נכתב על פיטורי המאמן שלא היה צריך להתמנות מלכתחילה, גרוע משאר המאמנים הלא מספיק טובים שליוו את מסי בשנים האחרונות. האם דיבורים בשבחו של יוהאן קרויף ז"ל והבטחה לשחזר את משחק המסירות המפורסם מספיקים כדי להגיש מועמדות?
אפשר להבין את סטיין שלא מיהר להתפטר אחרי אי הזכייה באליפות, הרי הוא יודע שלא יתקרב אפילו למועדון ברמה של בארסה בעתיד, אבל היכן היושרה המקצועית שלו אחרי הדחה משפילה כזו? לא מדובר בשער חוץ לכאן או לכאן, חוסר מזל, הפסד לגיטימי. סטיין היה צריך ללכת. העניין הוא שהמאמן, כמובן, נמצאת בתחתית הרשימה השחורה.
מאז 2015 בארסה השקיעה קרוב למיליארד יורו על רכש, סכום בלתי נתפס. ושום דבר לא עזר כדי להחזיר את גביע האלופות לקאמפ נואו או לבנות את ה'הקבוצה הגדולה השלישית' של מסי. ההתעלמות מהצעירים היא עניין מצער לכשעצמו (גם לוקה דין, יראי מינה, פאוליניו ומאלקום הם רק חלק משמות בינוניים שבמקומם היה ניתן וצריך לשלב שחקנים מלה-מאסיה), אבל את הדגש צריך לשים על הכוכבים הגדולים ולא על המשלימים.
שחקני מאה מיליון היורו: עוסמאן דמבלה (145 מיליון יורו) פצוע כרוני ועצם זה שהיה על הספסל זה בגדר נס; אנטואן גריזמן (120 מיליון יורו) לא התאים מקצועית, ושחקן הרכש היקר בתולדות המועדון כיכב, אבל במדי היריבה, עם צמד ובישול בדקות ספורות, אוי לבושה.
כמובן שללא מסי הדרך למטה מהירה הרבה יותר, בארסה עשויה לחוות שנים רעות מאוד. היום שאחרי מסי מפחיד ולא חשוב מה היה קורה במועדון. הקופה די ריקה, סגל השחקנים מזדקן (ההרכב המבוגר ביותר שעלה בנוק אאוט), הקורונה מקשה על כל מועדוני הפאר. אבל מסי צריך להישאר דווקא בשביל עצמו.
אלברו ארבלואה, מגן ריאל מדריד בעבר, אמר בלי להסתתר – "אני סופר את הימים עד שהוא יפרוש. מעולם לא הצלחתי ליהנות ממנו". עזיבה שלו תהיה הבשורה הטובה ביותר עבור הבלאנקוס. מסי הוא הסיבה למאזן האליפויות העגום בעידן כריסטיאנו רונאלדו או בכלל ב-15 השנים האחרונות. הוא היריב שהאוהד הכי חשש ממנו. ועדיין, לצד השנאה הספורטיבית ואף השמחה לאיד – קיימת גם הערכה והבנה. כל אוהד ריאל יודה זה: למסי לא מגיע לעזוב כך.
לא אחרי עונה שהסתיימה בידיים ריקות, לראשונה מאז 2008; לא אחרי תבוסה היסטורית; לאחר כשמשחקו האחרון נערך ללא קהל, על אדמת פורטוגל הזרה; וכשהוא לא הצליח לספק מהלך קסם אחד שכה מאפיין אותו. כוכב כמוהו חייב לעזוב מהדלת הראשית, עם אלפי אוהדים שמראים לו שוב בפעם האחרונה כמה הם אוהבים אותו. צ'אבי נפרד עם טרבל, אינייסטה זכה לכבוד של מלכים.
לו רק ניתן היה להשיג את הטלפון של מסי ולראות את מבול ההודעות שהוא מקבל, סביר להניח. מכבש הלחצים שמופעל עליו. מצד עיתונאים, אולי, שחקני הסגל הנוכחי, אוהדים ואגדות העבר. סמואל אטו כבר אמר זאת יפה: "אם מסי יעזוב, צריך לשנות את השם של ברצלונה".
מנצ'סטר סיטי הודיעה כי תבנה פסל של דויד סילבה ליד איצטדיון האיתיחאד. ריאל מדריד, בזמנו, קראה לאצטדיונה על שם הנשיא סנטיאגו ברנבאו בעודו בחיים, על אף שהוא סלד מפולחן האישיות הזה. בארסה צריכה לחשוב טוב מה עליה לעשות אך קודם להבטיח את הישארותו.
אולי התסריט הוורוד עליו מסי חולם – הנהלה חדשה ונקייה לגמרי, צ'אבי מאמן וגביע האלופות השישי מעטר את ארון התארים בקאמפ נואו, כפי שהבטיח מדי קיץ – לא יתממש. אבל עוד אליפות ספרד בהחלט ריאלית. ביום בו מסי עלה לקבוצה הבוגרת המאזן היה 16:29 לטובת ריאל, וכיום הוא 26:34. השחקן שהיה הכי חשוב בכל עונה מאז הטרבל של פפ, האיש שגם השנה סיפק רגעי קסם רבים כמאסטר שף עם 21 בישולים.
הפערים בין בארסה וריאל די זניחים בפן המקצועי, תעיד על כך העובדה שעל אף הניהול הדי מופתי של פלורנטינו פרס והימצאותו של זינדין זידאן על הקווים – מאבק האליפות היה צמוד. ברור שלמסי ישנן עוד מטרות, כמו לחנוך את אנסו פאטי למשל, בדיוק כפי שרונאלדיניו עזר לו אז להשתלב ב-2005 ולקח אותו תחת חסותו. ומה עם עוד כדור זהב לאוסף, תואר הפיצ'יצ'י ואפילו לכבוש את תואר שיאן ההופעות בברצלונה ולהגיע ל-700 שערים במדיה – בקצב שלו, זה יקרה עוד קצת יותר מעונה. מסי, אומרים כולם, אף פעם לא שבע, ובלי התחרותיות העצומה שלו לא היה משיג את מה שהשיג. עליו לקחת נשימה עמוקה, לחזור רענן לעונה הבאה ולהמשיך, גם אם לפתע הרגיש שזו נבחרת ארגנטינה. קשה לדמיין את הקלאסיקו בלעדיו, והפעם עולם הכדורגל מבקש ממנו סליחה. האגדה חייבת להימשך.
מה דעתך על הכתבה?