מסך עשן: ה-VAR הרג את הכדורגל האמיתי

שלומי בן אברהם בודק ב-VAR | ברני ארדוב

אחרי שלוש שנים עם מערכת שיפוט המסך, אפשר לומר בביטחון שהתרומה שלה לכדורגל לא עולה על הנזקים שהיא מביאה: הפרידה מהאותנטיות של טווח הטעות האנושית מורידה מהכיף של המשחק

בדקה ה־85 של הקלאסיקו בין ריאל מדריד לברצלונה במוצ"ש האחרון הגיע לברצלונה פנדל. אולי היה אפשר לפספס את זה בזמן אמת, אבל ההילוכים החוזרים פיזרו כמעט מיד את הערפל מעל הדילמה – פנדל ברור. זה היה יכול להיות קריטי, משום שהתוצאה הייתה 1:2 לריאל – והמשמעות היא שריאל ובארסה מחליפות מקומות בטבלה, ואם אתלטיקו מדריד הייתה מנצחת למחרת (היא סיימה בתיקו), בארסה הייתה מוצאת עצמה במרחק ארבע נקודות – די קריטי בשלב הזה של העונה – מהמקום הראשון. כידוע, הפנדל הזה לא נשרק. השופט, כמו רובנו, פספס את זה בזמן אמת. אנחנו יכולנו להיעזר בהילוכים החוזרים כדי לדעת שכן היה פנדל, אבל השופט לא. או שבעצם כן.

כבר שלוש שנים – מאז מונדיאל 2018 (ובליגה האיטלקית עוד לפניו) – אנחנו מכירים את ה-VAR, המערכת שמאפשרת לשופטי הכדורגל לראות בווידיאו את האירועים מעוררי המחלוקת ולתקן פסיקה לפי מה שראו. בשלוש השנים האלה אלפי משחקים הוכרעו, פנדלים נשרקו, אדומים נשלפו – על סמך הצפייה החוזרת באירועים. שופט הוא רק בנאדם, טבעי שהוא יטעה, במהירות המטורפת של המשחק היום קל מאוד לפספס הרבה דברים – והמערכת אמורה הייתה לתקן את זה. אבל האם אפשר לומר, שלוש שנים אחרי שימוש מסיבי ברוב התחרויות, שההיעזרות ב-VAR שיפרה את המצב?

אחת מהנחות העבודה שנולדו עם כניסת ה-VAR לחיינו הייתה שהמערכת תצמצם את הפערים בטעויות השיפוט לטובת הקבוצות החזקות, המקושרות והמובילות. זה, כמובן, לא באמת קרה, וכמעט בכל טבלת "המרוויחה הגדולה מה-VAR" בכל ליגה שתרצו, במקומות הראשונים יופיעו הקבוצות שמדורגות בפועל במקומות הראשונים בליגה. ה-VAR לא צמצם ולא הקטין שום פער, כי בסופו של דבר, הלחץ שקבוצה חזקה מפעילה על שופט בלי VAR זהה ללחץ שמופעל עליו בראש כשהוא הולך ל-VAR.

מרטין בריית'ווייט, פרלאן מנדי
מרטין בריית'ווייט, פרלאן מנדי | Angel Martinez / Contributor

בסופו של דבר, שתי בעיות עיקריות יש עם המערכת. הראשונה היא כשהולכים אל ה-VAR, השנייה היא כשלא הולכים אליו. לא ברור מי מהן מעצבנת יותר. נתחיל בראשונה: מחלוקת שיפוטית או אפילו סתם שער שצריך לבדוק. השופט הולך אל המערכת וכאן למעשה אמור להתייתר הגורם האנושי: השופט טעה או סתם לא ראה או – נגיד לצורך הדוגמה בלבד – התעלם בכוונה – והמערכת אמורה לקזז את זה עם צילומי וידיאו חותכים מכמה זוויות שילמדו אותו שהפסיקה שלו לא נכונה והוא צריך לתקן אותה.

בחלק לא מבוטל מהמקרים, השופט עושה את מה שצריך: שרק לפנדל, הלך ל-VAR וראה שלא הייתה עבירה? מבטל את הפנדל. אישר שער וראה שהייתה נגיעת יד במהלך שהוביל להבקעה? מבטל את הגול. אבל בחלק אחר, שגם הוא נדמה כלא מבוטל, קורה אחד משניים: השופט רואה את הטעות שלו אבל מחליט לזרום איתה בכל זאת מטעמים שלו (לא קל להודות בטעות, בכל זאת) – או שה-VAR מטעה את השופט והורס את האינסטינקט הראשוני שלו.

דוגמה נהדרת לכך אפשר למצוא בשער שליברפול כבשה רק בשבת מול אסטון וילה, ובוטל. זה קרה בדקה ה־45 של המשחק, שלוש דקות אחרי שווילה עלתה ליתרון. רוברטו פירמינו כבש, אבל השער נפסל בטענת נבדל אחרי בדיקה ארוכה ב-VAR. הטענה התבססה על כך שבזמן המסירה אומנם כל השחקנים עמדו בקו אחד – הבלמים והחלוצים – אבל היד של דייגו ג'וטה הייתה מוטה קדימה. היד, לא הגוף. על פי המערכת, זה הספיק כדי להקנות לו יתרון בלתי הוגן על פני ההגנה ובעצם "למקם" אותו בין קו ההגנה לשער, כך שיתקיים מצב של נבדל – ולכן צריך היה לפסול את השער, שבכלל הובקע ארבע מסירות אחרי המסירה המכרעת.

"הגול שנפסל לליברפול הוא לא נבדל בחיים"
"הגול שנפסל לליברפול הוא לא נבדל בחיים" | מסך

מה בעצם היה היתרון של ג'וטה במהלך? איך הוא קיים את חוק הנבדל? אילו איברים צריכים לחרוג מקו ההגנה האחרון כדי שיתקיים החוק? והשאלה החשובה ביותר: האם בלי VAR מישהו היה בכלל חושב שזה נבדל? כי הקוון, שעמד בקו אחד, לא הניף את הדגל. השופט לא שרק. השחקנים של אסטון וילה אפילו לא הרימו את היד. כולם הסכימו שהיה שם קו אחד, כי מה לעשות – היה שם קו אחד.

זה מוזר, אבל שערים מהסוג הזה נפסלים באנגליה בקצב די גבוה. בעונה שעברה היו שלושה או ארבעה כאלה. זה המון. המערכת, בעצם, הפכה לקורבן של עצמה: היא יותר מדי טובה, יותר מדי מתריעה, יותר מדי מחמירה. בכדורגל אמיתי – הגול שנפסל לליברפול הוא לא נבדל בחיים. אבל ה-VAR הרג את הכדורגל האמיתי.

הבעיה השנייה, כאמור, היא ברגע שלא הולכים ל-VAR. אם ההליכה אליו הורגת את הכדורגל האמיתי, אי ההליכה אליו – כשיודעים שיש אותו – הורגת את מעט הכיף שעוד נותר מהמשחק. בחצי גמר הגביע 2019, בדקה השלישית של תוספת הזמן, נבעט כדור של מכבי ת"א לתוך רחבת בני יהודה, פגע בפנים של איסמעילה סורו ומשם ירד ליד. השופט אוראל גרינפלד סימן להמשיך. במכבי רצו פנדל, או שלפחות ילך ל-VAR.

אוראל גרינפלד עם איתי שכטר, דור פרץ
אוראל גרינפלד עם איתי שכטר, דור פרץ | דני מרון

גרינפלד אפילו לא מצמץ. פנדל היה מסדר הארכה, אבל השופט בכלל לא היסס כשהורה להמשיך כרגיל. במכבי השתוללו יומיים עד שהוועדה המקצועית של איגוד השופטים נאלצה לכתוב הסבר ארוך, מפורט ומלומד, על כך שאם כדור פוגע באיבר "חוקי" (במקרה הזה: ראש) ומשם נהדף באופן לא רצוני ליד – זו לא עבירה. גרינפלד ראה את זה בזמן אמת איכשהו, אבל הזעם של אנשי מכבי – מובן. בשביל מה יש לו המערכת אם לא כדי להשתמש בה?

זה המקרה הטוב של אי הליכה ל-VAR, כי השופט צדק על פי החוקה בהחלטתו. אבל אם נחזור רגע לקלאסיקו במוצ"ש, מה אמורים להרגיש אוהדי ברצלונה כשהם יודעים שהגיע להם פנדל, כי כולם ראו על המסך שכן, ברגע שמתברר להם שהשופט לא מוכן אפילו להיעזר ב-VAR כדי לבדוק אם הוא צודק כשלא נתן את הפנדל?

במצב הזה, אי השימוש ב-VAR גרוע מהשימוש בו. מילא היה הולך, רואה את מה שכולם ראו ומחליט בכל זאת לא לתקן את הטעות שלו. זה קורה מדי פעם, ובסופו של דבר אף אחד לא יכול להתווכח יותר מדי עם מה שהשופט רואה ומבין – כי זה מה שהשופט רואה ומבין. את זה כבר התרגלנו לכבד עוד מהעולם הישן, זה שלפני ההפסקות התכופות במשחק לצורך עזרה וירטואלית. אבל מה עושים במצב שבו השופט אפילו לא מוכן לבחון את הטעות שלו ויודעים שיש לו האפשרות לכך? זה מוביל כמעט מיד לאובדן האמון שחייב להתקיים איפשהו בין הצופים לבין מערכת הכדורגל עצמה.

שחקני ברצלונה מתלוננים לשופט | Diego Souto/Quality Sport Images/Getty Images

כל עוד לא היה VAR ושופט היה טועה, יכולת להגיד לעצמך – בסדר, הוא אידיוט, הוא פספס, הוא שגה בתום לב. קורה לכולם. אבל עכשיו, כשכבר יש את הכסת"ח המושלם הזה לטעויות שופטים – אי שימוש בו נראה כמו פוטנציאל לא נעים לשחיתות לא רצויה.

את הכדורגל של פעם – שבת ב־14:30 עם גדעון הוד ועמי פזטל, הצגות כפולות, שופטים עם כרס ושחקנים עם שערות על הרגליים – כבר לא נקבל בחזרה. זה ברור, וצריך להתיישר עם גזירות הזמן. אבל את הכדורגל של היום, באמת, אנחנו רוצים לאהוב בצורה האותנטית והישנה – משחק של אנשים שמלא בטעויות – של השחקנים, של המאמנים וגם של השופטים – וסך כל הטעויות שבו הוא המרכיב הגדול של הכיף שהוא מספק, בכך שהוא לא צפוי, לא מוחלט ולא בינארי.

ההתמסחרות של הכדורגל די הרסה הרבה מהדברים האלה, אבל איכשהו נשארנו. ה-VAR, מערכת שמלאה בכוונות טובות, הצליחה להרוס עוד קצת. נקווה שלא יותר מדי.

דוד פוקסמן מסתכל ב-VAR | דני מרון

מה דעתך על הכתבה?

אהבתי
לא אהבתי