לפני מספר ימים, נשאל לואיס סוארס לגבי עתידו של ליאו מסי. "כחבר, אני לא רואה אותו בשום מקום אחר, פרט לברצלונה. זה לא יהיה טוב עבורו. ברצלונה נתנה לו הכל, והוא נתן את הכל למען המועדון. הדבר הנכון הוא להישאר, אבל הוא יהיה זה שיקבל את ההחלטה", פסק החלוץ האורוגוואי, אשר שומר על קשר חם מאוד עם הפרעוש. אפשר לשמוע בציטוט הזה שתי אמירות חשובות בין השורות.
ראשית, סוארס עדיין אוהב מאוד את בארסה, מתגעגע למסי, וקצת מקנא בארגנטיני על כך שהוא עדיין מככב בקאמפ נואו. שש שנים היו לסקורר האימתני בברצלונה, וזה הספיק לו על מנת להפוך לכובש השלישי בטיבו בתולדות הבלאוגרנה, עם 198 שערים ב-283 משחקים. המספר הזה לא עגול, ומרגיש כאילו העבודה נקטעה בעיצומה. זה היה אמור להיות לפחות 200, וכל האוהדים בקאמפ נואו היו מאושרים למחוא כפיים לאלילם לו היה משלים את המלאכה. רק אנשי ההנהלה הקודמת בראשות ג'וספ מריה ברתומאו, שראו לנגד עיניהם שיקולים כספיים, ולא התייחסו למקצועיות, מוסר, צדק ואיזונים בחדר ההלבשה, קיבלו את ההחלטה לגרש את סוארס בניגוד מוחלט לדעתו, והפצע הזה עדיין מדמם – הן בלבבות האוהדים בעצמם, והן אצל סוארס.
הוא אמנם מתעב את ברתומאו, אך מאוהב בברצלונה עד עמקי נשמתו. את הפרק הזה בחייו אי אפשר יהיה למחוק. לכן הוא רוצה לא רק בטובתו של מסי, אלא גם בטובת בארסה – והמשך שיתוף הפעולה מרגיש לו טבעי והכרחי. אדם אחר היה מתפתה להוסיף שמן למדורה ולהמליץ למסי לעזוב, רק כדי לעצבן את האקסית – כי הרי לדעתו ולאמירותיו אין משמעות מעשית כלשהי. סוארס לא מסוגל לעשות זאת. כנות קריטית עבורו, גם כשהוא מייצג כיום את היריבה בקרב על האליפות. את הנקמה הקרה שלו הוא רוצה להגיש רק על המגרש, היא צריכה להיות ספורטיבית נטו, ואת הברית עם המועדון הוא ממש לא מעוניין לשבור.
שנית, סוארס קצת מקנא במסי גם כי ההחלטה נמצאת בידיו. לו זה היה המצב במקרה שלו בספטמבר, הוא היה מחליט להישאר ללא היסוס. העובדה כי נדחק החוצה, ועוד בשיחת טלפון קצרצרה עם רונאלד קומאן ששימש רק כשליח, כואבת. סוארס לא נטש כמו ניימאר אשר רצה לקדם את עצמו ולהרוויח יותר בפריז סן ז'רמן. הוא היה מוכן לפשרות כספיות על מנת להמשיך לעונה שביעית בברצלונה ולהוכיח את עצמו על בסיס שבועי. כאשר בוחנים את ביצועיו במדי אתלטיקו, אפשר להניח שהיה עושה זאת ללא בעיות מיוחדות. אלא שלא ניתנה לו הזדמנות. העזבתו של סוארס מדגישה כי אפילו שירות נאמן של שש שנים ללא אף כותרת שלילית לא מעניק לך חסינות. כדורגל הוא עסק אכזרי שמנוהל לעתים בידי אנשים שלא מתאימים לכך.
קומאן סיפר לימים כי מבחינה מקצועית ואישית לא היה לו דבר נגד סוארס. המהלך נפכה עליו מלמעלה. הוא גם זוכר היטב עד כמה הנקמה של כוכבים שעוזבים את בארסה בטונים צורמים עלולה להיות מסוכנת. הוא היה שם כאשר מיכאל לאודרופ הסתכסך עם יוהאן קרויף על רקע אי הכללתו בהרכב בגמר ליגת האלופות מול מילאן ב-1994. אז היתה מגבלה על מספר הזרים, והמאסטרו הלך על קומאן, חריסטו סטויצ'קוב ורומאריו, בקרב אליו הגיע בארסה על תקן פייבוריטית והובסה 4:0. הקשר הדני אמר אז למאמן את דעתו על החלטותיו, והדרך החוצה היתה קצרה.
לאודרופ עזב אז קבוצה שזכתה בארבע אליפויות ספרד רצופות, ובחר ללכת ליריבה המושבעת ריאל מדריד כדי לקטוף תואר חמישי רצוף באופן אישי. התוכנית שלו הצליחה – ועוד איך! הוא היה בצד המנצח בשתי החמישיות המיתולוגיות בשתי העונות העוקבות. בינואר 1994, פירק הדני במדי בארסה את ריאל מדריד 0:5, בעוד רומאריו מבקיע שלושער. בחלוף שנה בדיוק, בינואר 1995, הוא היה הרוח החיה מאחורי ההצגה האדירה ב-0:5 של ריאל בברנבאו, בעוד איבן סמוראנו חוגג שלושער. עבור קומאן, המשחק האומלל ההוא סימל את תחילת הסוף, והוא עזב את ברצלונה בקיץ 1995. קרויף הלך בעקבותיו ב-1996, וגם אז עזב גם לאודרופ את הליגה הספרדית לטובת יפן. הדני ידע שעשה את שלו.
כאשר גורש סוארס, האסוציאציה המיידית בהקשר זה היתה למקרה של דויד וייה, אשר נמכר מברצלונה לאתלטיקו בקיץ 2013 תמורת כחמישה מיליון יורו. עם זאת, הנסיבות אז היו שונות, כי ההחלטה נתפסה כהגיונית ומכובדת. עם כל הכבוד לשלוש השנים של וייה בקאמפ נואו, פציעות מנעו ממנו למצות את הפוטנציאל, והחיבור הזה מעולם לא היה חלומי כמו האהבה של סוארס. החלוץ הספרדי עשה את המיטב, כמובן, ואיש לא בא אליו בטענות, אבל הוא לא היה בשר מבשרה של בארסה. הוא לא בכה, לא הביע אכזבה מרה מהמהלך, וגם הדחף לנקום לא בער בו במיוחד. הוא היה פשוט מקצוען בקבוצה אחרת, וזכה איתה באליפות על חשבון ברצלונה בסיומת דרמטית במיוחד. הוא היה על הדשא בקאמפ נואו, עם ספרה 9 על הגב, כאשר אתלטיקו היתה זקוקה לתיקו במחזור הנעילה כדי להקדים את הבלאוגרנה – ואכן עשתה זאת עם 1:1. זה גם היה הרגע בו הוחלט בברצלונה סופית להחתים את סוארס מליברפול.
וסוארס הרי הביא איתו סיפור מיוחד. ההנהלה היתה אז מוכנה לעשות הכל למענו, וגם ההשעיה בגין נשיכת כתפו של ג'ורג'ו קייליני במונדיאל בברזיל לא שינתה את התוכניות. האורוגוואי קיבל אז הבטחה שהמועדון עדיין בונה עליו, בישל בבכורה בקלאסיקו כאשר הורשה לשחק, והפך לדבק החשוב ביותר בשלישיית MSN – אחת מחוליות החוד הטובות ביותר שידע הכדורגל. יש שיגידו כי היתה זו השלישיה הטובה ביותר בהיסטוריה. אי אפשר היה לדמיין אז עד כמה צורם יהיה אקורד הסיום בתסריט הפנטסטי הזה.
ולכן למפגשים של סוארס מול ברצלונה יש העונה טעם מיוחד מאוד. כולם רצו לראות אותו מארח בנובמבר את הקטלונים שפתחו את העונה בצליעה, אבל האורוגוואי נדבק בקורונה בעיתוי אומלל מאוד – והמפגש הפיקנטי נמנע. למעשה, היה חשש שגם הפעם זה לא יקרה כאשר סוארס נפצע באימון בתחילת אפריל, אבל את זה הגורל כבר לא לקח מאיתנו. ויהיה זה משחק פנומנלי עבור כל חובבי הכדורגל הנייטרלי. זו העלילה הכי מדהימה של העונה הזו.
כי עכשיו הקרב מגיע בנסיבות מרגשות עוד יותר, וסוארס חוזר לקאמפ נואו כדי להשיג את הנקודות הדרושות לזכיה באליפות. תיקו לא יספיק בוודאות הפעם, כי הוא עלול להעביר את גורל התואר לידיה של ריאל, אשר נהנית מיתרון במפגשים הישירים מול היריבה העירונית. רק ניצחון ישאיר בוודאות את אתלטיקו בפסגה. גם ברצלונה חייבת לנצח. משחק על שש נקודות במלוא מובן המילה.
חבל שהוא נערך אל מול יציעים ריקים, כי אם היה קהל בקאמפ נואו, הוא היה מריע לסוארס. האהבה הזו עדיין חזקה מאוד, וכך גם החברות עם מסי. הם היו שמחים לחזור לשתף פעולה ולבשל זה לזה שערים ראוותניים. זה כבר לא יקרה, אבל האם סוארס יהיה אלוף על חשבונו של מסי?
מה דעתך על הכתבה?