האליפות הזו של באיירן מינכן – השמינית ברציפות – מתוקה במיוחד, כייפית במיוחד, עוצמתית במיוחד, מהנה במיוחד. היא מיוחדת בכל קנה מידה, יוצאת דופן ברצף הבלתי נגמר הזה של הצלחות. כי כדי להפנים את גודל ההישג, יש לזכור כיצד הכל התחיל. הרי מצב הרוח של הבווארים בתחילת העונה היה עגום בלשון המעטה, והיו לכך סיבות מגוונות.
המשבר ריחף מעל אליאנץ ארנה אפילו כאשר הקבוצה חגגה את האליפות הקודמת שלה. האוהדים לא התחברו לסגנון המשעמם והמבוקר של המאמן ניקו קובאץ', ורצו בהדחתו. באירופה נכשלו האדומים באופן מוחלט, והודחו בידי ליברפול בשמינית הגמר. שניים מהסמלים החשובים והאהובים ביותר של המועדון, אריאן רובן ופרנק ריברי, הרגישו מיצוי ועזבו – ההולנדי תלה את הנעליים, והצרפתי יצא להרפתקה מסקרנת בפיורנטינה. גם מאטס הומלס העדיף לנטוש את הקבוצה ולחזור "הביתה" לבורוסיה דורטמונד. חברו למרכז ההגנה, ג'רום בואטנג, תכנן אף הוא לארוז את המזוודות, אך המעבר ליובנטוס נפל ברגע האחרון – אך ביציעים לא התלהבו מכך לנוכח היכולת הירודה שהציג בעונה שעברה בסטנדרטים שלו. הקבוצה הרגישה עייפה למדי, ללא ניצוץ בעיניים.
והקבוצה לא הצליחה להחזיר אותו בשבועות הראשונים של 2019/20. היעד המרכזי שסימן המועדון בשוק ההעברות, לירוי סאנה, כבר היה אמור להגיע ממנצ'סטר סיטי, והעסקה היתה קרובה לסגירה, אך אז שותף הגרמני במגן הקהילה על ידי פפ גווארדיולה, קרע רצועות בברכו, והתוכניות בוטלו. הפיאסקו הזה לא היה באשמת ההנהלה, אך הוא סימל בעיני רבים את הבעיות המבניות לקראת עזיבתו של הנשיא המיתולוגי אולי הנס. הדמות המשפיעה ביותר בתולדות הכדורגל הגרמני פרש לגמלאות, אבל הוא הספיק לעשות לא מעט בושות קודם לכן, כולל האיום הביזארי בספטמבר לא לשחרר שחקנים לנבחרת גרמניה אם מנואל נוייר יאבד את מקומו בהרכב של יואכים לב. זה ממש לא הלם את המועדון, והשחקנים הרגישו זאת – גם אלה אשר עליהם ניסה הנס להגן.
הספיק לעשות לא מעט בושות לפני הפרישה. אולי הנס (Gettyimages)
בראשם נמצא תומאס מולר – הסמל הגרמני הבלתי מעורער של הקבוצה. כבוגר האקדמיה המקומית, בניגוד לכל יתר חבריו לסגל, הוא השחקן האותנטי והדומיננטי ביותר, אבל התחושה היתה שהוא מאבד את דרכו. הסכסוך המתמשך עם קובאץ' גרם לספסולו של הכוכב במשחקים לא מעטים, ומולר החל להרהר פומבית על האפשרות לעזוב. ואם מולר מדבר על כך באופן גלוי, הרי שהמשבר באמת אמיתי. התוצאות על הדשא הדגישו זאת, וחוסר היציבות של באיירן החדיר ביריבותיה תקוות גדולות. אם בחור אלמוני כמו סרגיס אדמיאן מהופנהיים כובש מולה צמד ומנצח אותה במינכן, אם אאוגסבורג כובשת בזמן פציעות כדי לכפות תיקו – אפשר להבין מדוע כל הליגה הריחה דם. וכאשר פרנקפורט, האקסית המיתולוגית של קובאץ', פירקה אותו 1:5 בתחילת נובמבר אחרי הרחקה מוקדמת של בואטנג. תוסיפו לכך פציעה קשה של הבלם המוביל ניקלאס זולה, ותבינו מדוע רבים כבר לא ראו בבאיירן פייבוריטית לאליפות.
השחקן המלהיב בליגה, ג'יידון סאנצ'ו, ליהטט בדורטמונד – אבל היא לא היתה הטוענת היחידה לכתר. גם לייפציג היתה בתמונה, עם יוליאן נאגלסמן הצעיר על הקווים, והוא הרי היה המאמן עליו חלם הנס במשך תקופה ממושכת. אפילו מנשנגלדבאך, וולפסבורג ולברקוזן החלו לפנטז על סנסציה בקנה מידה היסטורי. אחרי שבע שנים של הגמוניית באיירן, המאבק היה לכאורה פתוח לרווחה. אחרי ההתפרקות בפרנקפורט, דורגה באיירן במקום הרביעי, במרחק ארבע נקודות מגלדבאך בפסגה, כאשר הופנהיים התשיעית פיגרה אחריה בנקודה בלבד. חצי ליגה במרחק נגיעה מהמקום הראשון – מה יכול להיות טוב יותר?
קובאץ' פוטר אחרי החמישייה ההיא, וזה קרה באיחור ניכר, אבל למועדון לא היו תוכניות מוכנות כדי לצאת מהמשבר. לפיכך, קודם האנסי פליק, שהגיע בקיץ האחרון כעוזרו של הגרמני-קרואטי, למאמן זמני. ההחלטה הזו חיזקה עוד יותר את הביטחון העצמי של דורטמונד ולייפציג. ואולי בורוסיה חטפה תבוסה 4:0 במינכן בבכורה של פליק, אך מיד לאחר מכן הפסידה באיירן ללברקוזן ולגלדבאך, ובתום 14 מחזורים היא כבר התדרדרה למקום השביעי. שבע נקודות הפרידו בינה לבין המקום הראשון, וזכייה חלקה באליפות הרבה לפני מחזור הנעילה הרגישה כמו אוטופיה מבחינת האוהדים.
היריבות שאבו עידוד ממינויו. האנזי פליק (Gettyimages)
לכן, המהפך הפנומנלי שחל בכושרה של הקבוצה הופך את התואר הזה למרגש. באיירן רגילה לזכות, כמובן, אבל את האליפות הזו היא השיגה מעמדת אנדרדוג, תוך שהיא הופכת לא רק למכונה יציבה, אלא גם מציגה סגנון ראוותני ושובה עין. אפילו שונאיה הגדולים ברחבי המדינה חייבים להודות שהם נהנים מאוד לצפות במשחקיה. באיירן בגרסה הנוכחית מגוונת מאוד מבחינה התקפית, מפגינה משחק קבוצתי פנטסטי, וכובשת יותר מבעבר. עם 93 שערים ב-32 משחקים, היא בהחלט מסוגלת להגיע ל-100 במאזן הסופי בשני המחזורים שנותרו. הקבוצה האדירה של יופ היינקס שזכתה בטרבל ב-2012/13 סיימה עם 98 שערי זכות ב-34 משחקים. המודל הנוכחי יכול לשפר זאת, והמאמן הרי התחיל לעבוד רק בנובמבר.
כיצד זה התאפשר? פשוט כי פליק היה הבחירה האידיאלית לתפקיד. הוא התברר כסוג של ויסנטה דל בוסקה פרטי עבור באיירן, כפי שהוסבר כאן מיד לאחר המינוי – וקיבל את הג'וב באופן קבוע במהלך פגרת קורונה, כאשר כולם הבינו באופן מוחלט כי הוא עדיף פי מיליון על שמות נוצצים יותר לכאורה, כמו אריק טן האח ומסימיליאנו אלגרי. פליק מבין את המועדון לעומק – הוא הרי שיחק בו במשך חמש שנים בשלהי שנות ה-80'. הוא איש מקצוע נהדר, שעבד במשך שמונה שנים כעוזרו של לב בנבחרת, היה שותף קריטי בהכנה הטקטית, והניף את גביע העולם ב-2014. במהלך הקדנציה הארוכה במדים הלאומיים, הוא הכיר את הכוכבים ומצא איתם שפה משותפת. מולר, בואטנג ונוייר מעריכים אותו, אוהבים אותו וסומכים עליו – והוא מעריך אותם וסומך עליהם.
וכך, קיבל מולר את תפקיד עושה המשחק החופשי וחזר לפרוח. בגיל 31, הוא רחוק מאוד מסיום הקריירה, ועם פליק על הקווים הוא הגיע לשיא מופלא של 20 בישולים בליגה, תוך שהוא משווה שיא ששייך לקווין דה בריינה ולזבזדאן מיסימוביץ' – ויש לו עוד שני משחקים לשפר אותו. בואטנג קיבל את דויד אלאבה כשותף במרכז ההגנה בהיעדרו של זולה, וחזר לאיתנו אף הוא בזכות האמונה של פליק. רוברט לבנדובסקי המשיך להפציץ כהרגלו, אלפונסו דייויס שנרכש כקיצוני הפך לתגלית אדירה בעמדת המגן השמאלי, ובמרכז המגרש קידם פליק את יוזואה קימיש לתפקיד המנהיג האולטימטיבי. במערך ההתקפי והגמיש, הצליח המאמן להוציא את המיטב גם מליאון גורצקה ומסרג' גנאברי, ובאיירן דרסה את כולם. לפני פגרת הקורונה, היא התגאתה ב-10 ניצחונות ותיקו ב-11 משחקים.
אליפות מיוחדת מעמדת האנדרדוג. שחקני באיירן חוגגים תואר נוסף (Gettyimages)
אך אז התפרץ המשבר הבריאותי, והאוהדים חששו – כיצד זה ישפיע על הקבוצה? האם המומנטום ייעצר? בדורטמונד בהחלט בנו על כך, אבל החבורה של פליק המשיכה ללא מעצורים גם אחרי הפסקה בת יותר מחודשיים. כי באיירן הנוכחית לא נרתעת מדבר. היא קרובה לשלמות, ושבעה ניצחונות רצופים נוספים העניקו לה את האליפות כבר עכשיו. העניין נסגר מעשית כבר בסוף מאי אחרי 0:1 במשחק העונה בדורטמונד בזכות הקפצה אדירה של קימיש שתככב ברשימת מועמדים ראויים לתואר שער העונה.
כעת תוכל באיירן להשלים דאבל בגמר הגביע מול לברקוזן, ואז תתפנה למשימה הגדולה בליגת האלופות שצפויה להתחדש במתכונת כלשהי באוגוסט. ואם גם התואר האירופי יגיע לארונה, הרי שתהיה זו עונה מושלמת ונדירה – אולי אפילו מכוננת יותר בהשוואה לטרבל של היינקס ב-2013.
מה דעתך על הכתבה?