פז חסדאי

השחקנים שמסיימים חוזה והדעיכה של סיטי מייצרים לליברפול וייב של "הריקוד האחרון": תחושת מיקוד מיוחדת, והבנה שהכל יכול להיגמר. המרוויחים הגדולים הם האוהדים והכדורגל: כך נראית ההתקפה המתפרצת המושלמת

האם נסחפת אחרי פרשת עומר אצילי או זלזלת בהיסטריה בתקשורת? האם הדיווחים על מאחורי הקלעים נראו לך מעניינים, מגוחכים או הכל ביחד? האם ההתהפכות של הקהל נראית מופרעת או מוצדקת? ואולי התשובה טמונה באלגוריתם, שיודע עליכם הכל

מעצבן לשמוע שירדן שועה שוקל לעזוב בינואר תמורת הצעה שמנה: למה הוא לא מבין שכסף גדול זה חשוב, אבל להיות שחקן העונה שמצעיד את בית"ר ירושלים לאליפות זו משימה קדושה?

יותר משהניצחון על בלגיה ממחיש תהליכים חיוביים בכדורגל הישראלי, הוא בעיקר מזכיר את הרעב להצלחות והתקווה נואשת. לצערנו, אוהדי הנבחרת כבר יודעים שאסור להיסחף, או להתרגש מסרטוני המוטיבציה מהמחצית. נתראה במאני טיים

דייויד קוט האומלל תועד מלכלך על ליברפול, גרם לפגיעה נוספת באמינות של מוסד השיפוט, ובעיקר המחיש שהמשחק הפופולרי בעולם לפעמים מופקד בידיים של טמבלים. על בדיחה שמהר מאוד הפכה ללא מצחיקה

ההחלטה של אופ"א להכשיר את השלט האנטי-ישראלי ביציעי פריז סן ז'רמן הייתה עוד דלק שהצית את הפורעים המוסלמים בהולנד ונתן להם לגיטימציה. המסר לכדורגל הישראלי ברור: תגידו תודה שלא העפנו אתכם, תורידו ראש או שתקבלו מכות

רודרי הוא כל מה שיפה בכדורגל, בלינגהאם היה בזון נדיר, אבל כמה נפלא יהיה אם תואר כדורגלן השנה יילך לוויניסיוס, הפראי והאמוציונלי, המבריק והפרובוקטור, שכולו רגש מתפרץ. מתי לאחרונה כדור הזהב הלך לשחקן כל כך שנוי במחלוקת?

אולי אנחנו כבר התרגלנו לכדורגל בצל שקופיות של פיקוד העורף, אבל לראות ספורטאים זרים שמצליחים להתחבר לישראל למרות השיגעון נותן תקווה ומזכיר את העוצמה הרגשית של הספורט. פטריק בוורלי הוא דוגמה יפה

לתבוסות של נבחרת ישראל כבר התרגלנו, וגם למאמנים שעושים ספינים, אבל הדברים שאמר בן שמעון אחרי ה-4:1 לצרפת הם לא סתם תמוהים ומנותקים, אלא לוקחים את הכדורגל הישראלי 30 שנה אחורה

כולם צודקים, כולם נלחמים על עתיד המועדון, אבל שני הצדדים מציגים ראיית עולם אחרת, שונה לחלוטין. הדיון הפנימי בקרב אוהדי הפועל תל אביב בכדורסל בנוגע למעבר ליד אליהו הוא רגע ספורט יפה שמסמל את הקרע של העידן המקצועני

המשחק בין סיטי לארסנל סיפק שערוריית שיפוט, בזבוזי זמן, בונקר מביך ותקריות אלימות, ועדיין היה בידור משובח. ככה זה כשהמשחק נע בין האידיאל של גווארדיולה לפראות של השחקנים על הדשא

הוא נדחף בחזרה לזירה, למרות שבריאותו בסכנה. הוא מונע על ידי כוח אפל, שרודף אותו כל חייו. זה לא הכסף שמלהיב אותו, כמו המרדף אחרי התהילה. מייק טייסון מודה שהוא מכור לכאב, ובגיל 58 מחפש ריגוש אחרון. זה עלול להיגמר רע, אבל למי אכפת?

ההחלטה החריגה של רונלד קומאן להדיח מיידית את סטיבן ברחוויין מנבחרת הולנד רק בגלל שבחר לעבור לליגה הסעודית היא מסר בשם כל האוהדים: מבינים את המרדף אחרי הכסף, אבל דעו לכם שפרצופכם האמיתי נחשף

מייקל פורטר, שמרוויח עשרות מיליוני דולרים בשנה, אמר שהכסף בספורט מקשה עליו ליהנות מהכדורסל והרתיח את ההמונים: איך אתה מעז להציג מציאות מורכבת?

הקשר לא העלה ברוחו ש"שיר אוהדים עליז" של אוהדי ארגנטינה ייצור כזאת סערה עולמית, אבל המציאות שוב נחשפה: ההווי ביציעי הכדורגל הוא אלים בבסיסו, ומהווה בית נוח לגזענים. השבוע גם אבו פרחי הרגיש את זה

למה דווקא סרטון זניח מאוסטרליה סיפק את רגע הספורט הכי מלבב של השבוע, מה ההבדל המהותי בין הארי קיין ללאמין ימאל ומה הופך את יום ראשון למושלם ומתסכל כאחת. אם מישהו תהה למה אנחנו מכורים לספורט, הנה התשובה

בזמן שהסרטון המביך של קומאן ממחיש את הסטרס, מליקסון ושכטר הם שוב נקודת האור של היורו. על טורניר עוצמתי, דרמות משפחתיות של 19:00 בערב ונבחרת טורקית מופלאה שפשוט אי אפשר לאהוב

יורו 2024 נפתח בצורה מושלמת. הכדורגל מעולה, האולפנים מצוינים, הסקוטים מעוררי קנאה. אבל דווקא תמונה קטנה של רובי קין מזכירה את המרחק העצום בין החגיגה האירופית לבין ישראל

בגלל המחויבות לאוהדים, ההזדמנות הנדירה, התנאים שמשתנים וכבודו של הכדורגל. עם כל ההערכה לשליטה ההיסטורית של ריאל מדריד, יש לא מעט סיבות לתמוך בניצחון של בורוסיה דורטמונד בגמר ליגת האלופות

שרן ייני היה מכביסט ייחודי, והפרישה שלו מראה צד יפה של המועדון. הפרידה מסבוריט הייתה מרגשת, ומזכירה עד כמה טעון המצב ואת הפער בין הכדורגל לחיים עצמם. ואז הגיע ביטול חגיגות האליפות, שרק הגביר את תחושת הגאווה של אוהדי מכבי תל אביב