פז חסדאי

מונולוג קצר של נובאק ג'וקוביץ' בווימבלדון חשף את הפחדים שלו אחרי הפרישה, את מקומו כאבא, אבל בעיקר את אהבת הטניס וההערכה ליורשיו. על שיחה קצרה, שגילתה כל כך הרבה

במקום להיות מקור להנאה, הספורט בישראל הפך לעיסוק מטריד, אבל אין לנו זכות להתלונן בסופו של דבר כי הוא הבל הבלים. המצב לקח מאיתנו הרבה - האלופה בליגת העל בכדורסל, הזרים, הכסף, אבל בעיקר את הבריחה מהמצב הנורא

הפועל תל אביב שוב הפסידה, אבל באופן די חריג השמחה לאיד לא הופנתה לעבר השחקנים, האוהדים או המאמן, אלא רק כלפי איש אחד. כך חובבי הספורט "התאחדו", ומצאו נחמה זמנית במפלה של עופר ינאי

גמר הגביע חשף שוב את כל הצד המכוער בכדורגל הישראלי: אלימות, גזענות וארגון כושל, אבל גם את החיבור של אוהד שלא מסוגל להתנתק למרות הכאב והביקורת הקשה

בזמן שרן קוז'וך ניסה להחדיר לשחקני הפועל באר שבע שהם "בלתי שבירים", מכבי תל אביב פשוט ידעה את זה. זאת האליפות הכי מכביסטית, ועם כל הכבוד לערן זהבי, מי שהכי מייצג אותה הוא דור פרץ

אילו רק היה שועל ותיק כמו תיירי הנרי, ימאל היה יודע לבזבז זמן ולמנוע מאינטר לבצע מהפך. אבל הוא נער חסר פחד, עם חדוות משחק, שנהנה לתקוף ולהלהיב. בקרוב המציאות תחנך אותו, נקווה שזה לא יפגע בהנאה

למרות שנראה שקינגס קאנגווה צריך לזכות בתואר, הכדורגל מורכב יותר מסטטיסטיקה ובו זמנית יותר פשוט. הלב, הראש ותחושת הבטן אומרים - ירדן שועה היה מעל כולם העונה

רגע לפני גמר גביע (23:00, ספורט4), ריאל מדריד שוב שוכחת שהיא הקבוצה הגדולה בעולם, ומתמקדת בתלונות, אזהרות ואיומים, בהמשך של עונה מלאה בתיאוריות קונספירציה. איך כזה מועדון פאר מרשה לעצמו לטפח כזה תסביך רדיפה?

מנטאליות מול מקצוענות. כבוד ואהבה מול יריבות. זיכרון צילומי, שליטה בפרטים, תשוקה בלתי נגמרת. על רקע הפרשנות הרדודה והאלימה של ימינו, רפאל נדאל ואנדי רודיק שוחחו באומץ ובישירות על טניס ועל החיים, והזכירו מה חשוב באמת

בין מוטיבציה ומחויבות לוהטות לציפיות מופרזות: שחקני הנבחרת מתאחדים במציאות מורכבת, מונעים מתחושת שליחות לאומית. יש זיכרונות של הצלחות והתעלות בעבר, והתקווה שלמרות הנסיבות החריגות והיריבות החזקות, ייווצר חיבור שיפתיע את כולנו

אולי מבחינת מכבי מקום שני זה זנב לאריות, ואילו הפועל נהנית להיות ראש לשועלים. ישנם שלל סיבות והסברים, אבל השורה התחתונה די ברורה: אלה נהנים, ואלה לא

עונה לא קלה עוברת על גווארדיולה וברק בכר, הביקורת כלפיהם מוצדקת, אבל קשה שלא לתהות איך שני מאמנים גדולים מרגישים כאשר פרשנים קטנים קוטלים אותם ומסבירים להם איפה טעו

אחרי שהחטופים ששבו מהגיהנום הציגו את האהבה העצומה שלהם למשחק, הענף קיבל חיזוק תדמיתי אידיאלי. האוהדים (והשחקנים מליגה א') יפנימו?

ההתנהלות של הפועל תל אביב השבוע הייתה מעבר ל"תחושת הקורבנות" הקלאסית, אלא בעלים שרק רוצה לדהור ולשבור את הכלים, הרחק מה"סע לאט" המיתולוגי

ממתי פירוטכניקה זה מדד לאווירה טובה? מה קרה לצעיף מונף וזריקת קונפטי? איך הזנחנו ואפשרנו לארגוני אוהדים בריוניים להכתיב את תרבות היציע? אירועי מכבי חיפה המחישו: יש רק דרך אחת להילחם באלימות

אחרי שסיפק את רגע השיא של הטורניר מול אלקראס, שריקות הבוז לנובאק ג'וקוביץ' היו רגע אומלל לאוסטרליה ולטניס. וגם: למה הלב יילך עם זברב בגמר מול סינר

התרגלנו כבר לראות אוהדים מקללים את השחקנים שלהם, אבל השלט שתלו אוהדי מכבי תל אביב ללאזטיץ' בקרית שלום הוא כבר עליית מדרגה

המשפחה אומרת לו לפרוש, הוא אכול געגועים לילדים, מעבר לשיאו גופנית ומקצועית וכבר השיג הכל בחייו. אז מה גורם לנובאק ג'וקוביץ' להסתער על התואר באוסטרליה?

השחקנים שמסיימים חוזה והדעיכה של סיטי מייצרים לליברפול וייב של "הריקוד האחרון": תחושת מיקוד מיוחדת, והבנה שהכל יכול להיגמר. המרוויחים הגדולים הם האוהדים והכדורגל: כך נראית ההתקפה המתפרצת המושלמת

האם נסחפת אחרי פרשת עומר אצילי או זלזלת בהיסטריה בתקשורת? האם הדיווחים על מאחורי הקלעים נראו לך מעניינים, מגוחכים או הכל ביחד? האם ההתהפכות של הקהל נראית מופרעת או מוצדקת? ואולי התשובה טמונה באלגוריתם, שיודע עליכם הכל