1. מי הבוס? ארבע שנים במכבי נתניה החזירו את סלובודאן דראפיץ' לבית"ר ירושלים במעמד אחר. הוא נתפס כמאמן לגיטימי שהרוויח את הזכות להדריך קבוצה גדולה וחוץ מזה, הוא בכלל לא לבד אלא חלק מצמד מנצח. פלאשבק לקיץ 2015. אלי טביב שלף את דראפיץ' מבית"ר תל אביב במהלך שנתפס כהזוי. כתוצאה מכך, דראפיץ' תויג מיד כבובה (הראשונה בשרשרת ארוכה בעידן טביב). הסטיגמה הזאת ליוותה אותו במשך כל העונה ולא לגמרי בצדק. בניגוד למאמנים אחרים שעבדו עם טביב, סלובו סירב להיכנע לתכתיבים בעניין ההרכב ולקראת תום העונה ניתק קשר עם הבעלים, מה שכמובן הוביל לפרידה.
למרבה האירוניה, דווקא כשדראפיץ' מגיע מעמדה חזקה, הוא הולך להיתקל בבעלים שרק מגביר את ההתערבות המקצועית שלו. חוגג הפך את עצמו מאז עזיבת יוסי בניון למנהל המקצועי של בית"ר. "אני מבין כדורגל יותר מהרבה מאמנים", אמר לסובביו. הוא רוצה להוביל מקצועית. "אם אכשל, אז בדרך שלי", כהגדרתו. לפיכך, הוא אפילו לא ניסה יותר מדי להילחם על השארת בניון. המעורבות והמדיניות של המנג'ר חוגג באו לידי ביטוי בעסקאות האחרונות בחלון ההעברות.
כשדראפיץ' מונה, עסקת סנטיאגו אוקמפוס הייתה סגורה והמגעים עם מתאוסיניו בשלב מתקדם. המאמן רצה חלוץ זר ולהשאיר את שלומי אזולאי וקיבל את ירדן שועה בעסקה שהיא נטו חוגג. ביקש שדן איינבינדר יחזור לרוטציה ושמע "לא" מוחלט. עד כאן, הכל עוד עובר. דראפיץ' לא יהיה המאמן הראשון בעולם שיצטרך לעבוד עם סגל שהוא לא בנה. הבעיה היא טשטוש הגבולות. האם חוגג יחצה את הגבול המאוד לא ברור בין בניית הסגל להחלטות לגבי הרכב. ואם וכאשר זה יקרה, איך יגיב הפעם דראפיץ'?
2. מטרות. הבעיה הגדולה שמלווה עד כה את עידן חוגג היא תיאום ציפיות. לא לגמרי ברור מיהי בית"ר ומה היא רוצה מעצמה. האם מדובר בקבוצה שמכוונת לאליפות השנה, בשנה הבאה או כזו שרק רוצה להשביח ולמכור שחקנים? חוגג עבר בצורה קיצונית מדי מהשתוללות, לקיצוץ, לצמצום ואז שוב להשתוללות. לפעמים, זה מרגיש כאילו הוא מלמד את עצמו את העסק דרך ניסויים. בתקופתו בלבד, בית"ר צירפה 32 שחקנים בכירים. 17 כבר בחוץ ואליהם צריך להוסיף את ורדסקה ואיינבינדר שנמצאים בדרך החוצה.
כלכלית, בית"ר חייבת למכור כל קיץ שחקן בכיר. הכסף שנכנס מעסקת ליוואי גרסיה, למשל, תרם להחתמת שועה. גם ההחתמות של אוקמפוס ומתאוסיניו באו בראייה קדימה. המודל מובן ונכון ועדיין לא פותר את המערכת מתיאום ציפיות. אם רצים לתואר, הסגל צריך יציבות. אם העדיפות היא להשבחה, הרי שמקום שלישי לא יכול להיות מוגדר ככישלון. מספרים על חוגג שהוא הולך ומתקרב בקו המחשבה הניהולי-מקצועי שלו לחבריו ג'קי בן זקן וברק אברמוב. אפשר להוסיף שזה קצת מתחיל להזכיר גם את טביב.
גם הבעלים לשעבר ראה את בית"ר כקבוצת השבחה שקונה בזול ומוכרת ביוקר. היו עונות טובות בצמרת עם כדורגל טוב, אבל בשורה התחתונה, בית"ר לא הייתה תחרותית מספיק וזה מה שהוביל לשבר עם הקהל שלא היה מוכן לקבל מכירת חיסול כמעט מדי קיץ. מקום שלישי עם כדורגל אטרקטיבי זה נחמד לעונה-שתיים. אם בית"ר לא תגדיר מטרות מקצועיות ברורות, שום מאמן לא יוכל להחזיק במערכת לאורך זמן. בדיוק כמו בעידן טביב.
3. שיטת היהלום. דראפיץ' ושותפו שי ברדה מתעקשים על השיטה שהפכה לסימן המסחרי שלהם. מצד אחד, אפשר להבין אותם. זו שיטה שמזוהה איתם, שהביאה אותם לאן שהגיעו והם מרגישים ששכללו אותה. מצד שני, אתה מצפה ממאמן מודרני לגלות גמישות ולא קיבעון ובעיקר להתאים את השיטה לשחקנים הקיימים. יש משהו חשוב בדיון עם לגבי היהלום שרבים נוטים לשכוח. דראפיץ' וברדה אימצו את השיטה כדי לבצע התאמות לערן לוי – להחביא אותו הגנתית ולתת לו חופש פעולה בחלק הקדמי.
בלי להיכנס ליותר מדי טקטיקה, ההצלחה של השיטה תלויה בשחקנים מרכז שדה אנרגטיים שרצים המון, לוחצים וחוטפים כדורים. בנתניה של הצמד, זה עבד מצוין עם גלזר, אולסק ומוחמד. עבד טוב גם אחרי שגלזר עזב וקרס לחלוטין עם מכירת מוחמד. עכשיו בואו נעיף מבט לסגל של בית"ר. יש לה שני קשרים אחוריים טבעיים – אופיר קריאף ואביאל זרגרי בן ה-17, יש לה את מוחמד (שדראפיץ' וברדה ניסו כמה פעמים בתור קשר אחורי גם בלאומית וירדו מהעסק) וכל השאר שחקנים התקפיים.
הרכב החלומות של חוגג כולל את מוחמד בתור קשר אחורי ולפניו ורד מתאוסיניו, אוחנה ושני חלוצים. התקפית זה מפחיד, אבל איפה האיזון? מי כאן אמור לבצע לחץ ולרדוף? מי יביא את האגרסיביות? אחד כמו איינבינדר היה יכול להועיל כאן, אבל הוא מחוק. אגב, מבחינת חוגג, אוחנה אמור להיות הפנים של הקבוצה ומתאוסיניו הוא באנקר – שניהם שחקנים שאוהבים את הכדור ברגל ופחות שחקנים של תנועה ובטח לא של לחץ. תוסיפו את מוחמד שחוזר לשתף פעולה עם המאמנים שהביאו אותו לישראל וקיבלתם פלונטר שהנפגע העיקרי ממנו יהיה ורד.
נתניה של דראפיץ' ספגה בכמויות. 49 שערים בממוצע לעונה ו-1.4 למשחק ליתר דיוק. כשהיא קיבלה מספרים גבוהים משחקני התקפה (לוי וסבע), זה היה יפה לעין. כשהיא קיבלה מספרים בינוניים משחקני התקפה (בצ'יראי), זה היה יעיל ולא מבריק. כשהצמד כפה שיטה על שחקנים לא מתאימים, זה לא נראה כמו כלום. נתניה הובילה את הליגה אשתקד בכרטיסים כי השחקנים שלה לא היו ממוקמים נכון ורדפו. בית"ר הנוכחית כישרונית מאוד בהתקפה, אבל תמצא את עצמה חשופה מאוד. פוטנציאל של 3:3 בכל משחק. טוב, אולי לא נגד הפועל ת"א.
לפני שמדברים על DNA התקפי של בית"ר, צריך לשים דברים בפרופורציות. אליפות לוקחים בזכות יציבות הגנתית. לבאר שבע של ברק בכר היה את אוגו, הובאן וראדי במרכז השדה. למכבי ת"א את גלזר, פרץ וגולסה. המחסור של בית"ר בשחקן מרכז שדה דפנסיבי צועק לשמיים. אגב, דראפיץ' עצמו הוא זה שהטיל וטו על צירוף קשר אחורי זר. אולי הוא צריך תזכורת לגבי ההיסטוריה.
בקדנציה הראשונה, הקהל דרש את ראשו של המאמן אחרי פתיחת עונה חלשה. בית"ר הגיעה במחזור השני למשחק חוץ מול האלופה מכבי ת"א. היא עלתה בהרכב מהפכני וניצחה 2:4. זוכרים מי ערך במשחק הזה הופעת בכורה? דוד קלטינס. דראפיץ' צריך למצוא את השחקן שייתן לו את הבלאנס, אבל גם להבין את הטעויות שלו מנתניה. לא להתקבע, לא לכפות. להבין מה יש לו ובעיקר מה אין לו ולהראות שהוא יודע להעמיד קבוצה גם במערך אחר.
4. ניהול אגו. לנהל סגל עמוק, להחזיק את כולם מרוצים ומוכנים ולדעת לבצע רוטציה מתי שצריך, בטח בעונה דחוסה מבחינת לוח זמנים. ולאדן איביץ' הפך את הנושא לאמנות. בב"ש, בכר ידע להסתדר עם בוזגלו, ברדה, וואקמה, מליקסון, שהר וגדיר בעונה הראשונה – ולא אחת הושיב שלושה מהם על הספסל. דראפיץ' עבד בנתניה עם סגלים קצרים ולא נזקק לרוטציה. עכשיו, הוא מקבל בבית"ר סגל כמה שמות שממש לא אוהבים לשבת על הספסל.
אלירן עטר ברח מאיביץ' רק כדי לקבל עכשיו עוד אחד שברח מהספסל – את ירדן שועה. בקישור ההתקפי יש עומס, יש תחרות עצומה בעמדות המגנים וכל עוד ורדסקה וזהבי בקבוצה – חמישה בלמים. בית"ר עמוקה ברוב העמדות, תחרות כשלעצמה היא דבר חיובי, אבל צריך לדעת לנהל אותה אחרת מהר מאוד העסק מתפרק ואנרגיות שליליות חודרות אל חדר ההלבשה. המשימה הגדולה של דראפיץ' היא למצוא מקום לכולם – לוותיקים שמובילים, לצעירים שצריך למכור, לילדים שרוצים לקדם ולשחקנים שהוא מאמין בהם.
5. ירדן שועה. ברגע ששועה נחת בבית"ר, הוא הפך לסיפור המרכזי של העונה. כל העיניים יהיו עליו. האם יימנע מבעיות משמעת? איך יגיב לישיבה על הספסל? האם יממש את הפוטנציאל? התחושה שרק שועה יכול להרים את עצמו או לקבור את עצמו קצת מוטעית. שועה הוא אתגר למאמן כמו שערן לוי היה בזמנו. כששועה נכשל בחיפה, מטאפורית הוא לקח את מרקו בלבול איתו למטה. מצד שני, אם שועה יתפוצץ בצורה חיובית, דראפיץ' יקבל את הקרדיט ואת תואר הקוסם.
סלובו הסתדר עם ערן לוי. הוא אחד שקורא טוב בני אדם ויודע להיכנס להם לראש. הוא ידע לתת לערן לוי את הכבוד שלו וקיבל ממנו בחזרה. הוא לא נכנס מולו למאבקי שליטה וקיבל את הקפטן בצד שלו. בבית"ר, לדראפיץ' יהיו מספיק מאבקי שליטה אחרים. הדבר האחרון שהוא היה צריך שיפילו עליו אחריות להיות הפטרון של שועה. דווקא בגלל זה דראפיץ' חייב להפוך את שועה לערן לוי. לתת לו להיות הוא, לסלוח לו, להעלים עין לפעמים ולהבין שכשחקן בא עם תג מחיר של 1.4 מיליון יורו ועדת מעריצים – הוא שווה לבעלים יותר מהמאמן.
מה דעתך על הכתבה?