יכול להיות, אולי רק יכול להיות שסיפור ההצלחה של מכבי ת"א בשנתיים האחרונות, אלה שבהן לא הפסידה משחק ליגה – למעט משחקי גארבג' טיים – היו סימפטום לאופי המאמן? יכול להיות.
אצל איביץ' לא ראינו תמונות מרירות של יונתן כהן שלא קיבל את בעיטת הפנדל, או מרירות של שחקן מישיבה ממושכת על הספסל (כמו טל בן חיים) או תנועת "הראש הקטן", כמו זו של הקפטן שרן ייני לעברו של איתן טיבי – "איך לא סגרת את עבדה" – בשער שהנחיל למכבי הפסד אמיתי ראשון בליגה מזה יותר משנתיים.
בווידאו: הניצחון המפתיע של פ"ת בבלומפילד
זו אמורה להיות מכה קלה בכנף. מכבי עמוקה מדי ורצינית מידי כדי להמשיך ולמעוד, והיא תחזור להתייצב, אבל גאורגיוס דוניס צריך להבין כמה דברים, ולא בהכרח את מה שסיפרו לו: יש בליגה קבוצות כמו מכבי פ"ת (בני יהודה ומ.ס.אשדוד למשל, שמודרכות על ידי מאמנים מנוסים ומשחקות כדורגל חיובי שמתבסס על התנפלות, מהירות ותנועה), שמחכות לקבוצות שבעות, כבדות, איטיות ושקופות כמו זו שלבשה צהוב במשחק אמש בבלומפילד. הוא גם יצטרך להתרגל לכך שבסגל שלו יש שני שחקנים עם הספק וממוצע שערים גבוה מזה של ניק בלקמן. אחד עלה מהספסל (שכטר) והשווה, והשני כלל לא שיחק (טב"ח). ביחד הם כוח אש, של טכניקה, מהירות וכיבוש שערים, יותר מאשר הברבדוסי-בריטי שחסר את הטכניקה האישית, ואולי גם את רוח המועדון, כדי להכריע משחקים, או לפחות לשנות את רוחם, כמו בבעיטת הפנדל העוצמתית למרכז השער.
מכבי נראתה בסדר בחמשת המשחקים – אלוף האלופים, גמר גביע הטוטו והמשחקים מול הבלטיות באירופה – שקדמו למשחק הזה, אבל לא נראתה מספיק מוחצת, ובוודאי שלא עמדה בכמות המצבים שהעמידה מולה אתמול מכבי פ"ת. והסטירה הזו צריכה לעורר אותה. אחרי הכל, במלוא הכבוד, זימונם של טיבי וייני לסגל הנבחרת, לקראת המפגש עם ג'יימס פוסטר וחבורת הקוויקים שמחכה לה בגלזגו, צריכה להדאיג מאוד. ייני מעולם לא היה מטוס סילון, ובגיל 34, הוא קרוב יותר במהירותו למלגזה. עם מרכז הגנה כזה רך ואיטי, מכבי תחטוף לא רק יותר מ-10 שערים כמו בעונה שעברה, אלא הרבה יותר מ-27 ממה שחטפה בשנתיים האחרונות גם יחד.
איך זה לא אדום?
לירן ליאני הוא בכיר שופטי ישראל. אחדד: הוא היחיד שהרמה שלו מזכירה את גדולי השופטים בישראל. זה לא אוראל גרינפלד שהוא כולו פאסון ורוגע – ולכן מקבלים משחקים יוקרתיים באירופה – אלא מהסוג שיש לו סמכותיות, בסגנון שהיה למאיר לוי, או יצחק בן יצחק או אלון יפת וגם חי את המשחק. לא מתווכחים עם אחד כזה.
ולכן מפתיע שגם אחרי צפיה ב-VAR החליט ליאני שלא להרחיק את ז'וסואה על המרפק שפתח לאלמוג כהן את המצח בטדי. כלומר, גם אם חשב שמדובר בתנועת גוף אינסטינקטיבית ולא מכוונת, עדיין מדובר במרפק למצח, במהלך מאבק על כדור. אלמוג כהן עצמו הורחק בעונה שעברה על גליצ'ים מסוכנים, שבהם לא התכוון לשבור לאף אחד רגל. אי כוונה אינה סיבה לאי הרחקה. לפעמים החוקה לא מאפשרת בכלל שיקול דעת, אז ממתי יש שיקול דעת במבחן תוצאה שכזה, כששחקן מדמם כולו, ובמסך הטלוויזיה רואים מרפק נחוש שנשלח לפניו?
צפו במרפק ששלח ז'וסואה לפניו של כהן
כי אי אפשר לדעת איך היה מתפתח המשחק – האירוע התרחש במצב של 0:0 בדקה ה-17 – אם ז'וסואה היה מקבל את המגיע לו ומורחק. בלי השחקן הזה, הפועל ב"ש היא קבוצה בינונית לכל היותר. הרבה זמן לא נחת בישראל זר כל כך אטרקטיבי וגדול על המשחק פה, כמו ז'וסואה (אנחנו עוד נדבר בהמשך על מרשאל אודה של חדרה, הבפיטמבי גומיס החדש של ליגת העל). עזבו את הגול המדהים שלו מול באטומי ביום חמישי. המהלך המדהים בדרך לגול של שבירו אמש, עם הקפצה מעל דני עמוס, תוך כדי תנועה, ממרחק עצום, זה באמת מהלך כדורגל זר לנו. קשה להאמין שדווקא על ז'וסוואה יפעיל תובע ההתאחדות תקדים, אבל מוטב שיוסי אבוקסיס ייקח את הכוכב הפורטוגלי שלו לשיחה, יקרין לו כמה סרטונים שלו כשחקן, ויסביר לו מה עושים ולא עושים כשיש עליך מצלמות טלוויזיה. זה קרה לו במדי בית"ר ירושלים, במשחק גביע בקופסא לפני 20 שנה, בדיוק מול אותה מכבי נתניה. יריקה לקהל שתועדה במצלמות הביאה אז להרחקתו משני משחקים.
פער מדאיג
עד לפציעה של ניקיטה רוקאביציה היו למכבי חיפה, בחצי שעה, רגעים מדהימים לצד רגעים מדאיגים. מכבי חיפה עדיין לא יציבה. יש לה מהלכי כדורגל מופלאים, שמתבססים בעיקר על הקסם של צ'רון שרי ויאניק וילדסחוט, על התנועה הנמרצת של יובל אשכנזי ועל המיקום של רוקאביציה. זה קטלני באופן שאף קבוצה בארץ לא קטלנית כמו מכבי חיפה. מצד שני, הפער בין משחק ההתקפה של חיפה למשחק ההגנה שלה, הוא פער מדאיג. ארנסט מאבוקה היה מבולבל וחודרני אתמול, וקבוצה עמוקה יותר מחדרה, היתה מענישה את מכבי חיפה הרבה יותר חזק מכפי שהעניש אותה אודה במחצית הראשונה.
יכול להיות שזה שחיפה לא שיחקה מול ז'לז'ניצאר בשבוע שעבר, הביא אותה חלודה, מעורערת ולא ממושמעת טקטית למשחק, אבל זה לא תירוץ. כדי לנצל את ההפסד של מכבי ת"א – אגב, רוקאביציה מול בלקמן, יש שאלה איזה מתאזרח יותר טוב? – היא תצטרך להיות יותר קטלנית מכפי שהכדורגל שלה נראה אחרי יציאתו של רוקאביציה, בוודאי יותר מפרגן בהתקפה. אין סיבה ששחקנים יעלו מהספסל וישחקו כאילו מדובר במבחני קליטה למועדון, משחקים שבהם אתה חייב להיות אופורטוניסט. כאן הקבוצה היא מעל הכל.
לא פוחדים למעמדם
אנחנו נחזור ונחדד: העונה יהיו קבוצות קטנות שיש בהן שחקנים מהירים, טכניים, ורעבים, שיעשו צרות גדולות לקבוצות הגדולות. הפועל כפ"ס הדגימה זאת בשבת מול הפועל ת"א, מכבי פ"ת אתמול מול מכבי ת"א, וגם בני יהודה ואפילו אשדוד (שהפסידה) הרשימו מאוד במחזור הפתיחה. יש לזה סיבה אחת מוחשית: יש בהן מאמנים טובים, חלקם עם רזומה מרשים, שלא פוחדים למעמדם.
בעלי הבית במקרים שלהם נותנים להם ריסקפט – הרבה יותר מכפי שנתן משה חוגג לרוני לוי – ולכן הן לא מפחדות לשחק כדורגל חיובי, תזזיתי, עם הרבה לחץ ומהירות. הקבוצות האלה תוקפות בכל מצב, לא מסתפקות בנקודה או הפסד בכבוד, ובהיעדר קהל יריב משמעותי שילחיץ אותן, משחקות משוחרר לחלוטין. כאן גם מתגלה האמת הערומה: קבוצות כאלה מביאות זרים מרגשים הרבה יותר מכפי שמביאות הגדולות (שמחפשות שחקני נבחרת).
מכיוון שזה סיכום מחזור בליגת העל בכדורגל, על בית"ר ירושלים והפועל ת"א נדבר כשיתחילו לשחק כדורגל.
מה דעתך על הכתבה?