אם נספור את כמות הפעמים שפרשנים, שדרים, פובליציסטים, יפי נפש, אוהדים של אלה או אלה, הציעו/ביקשו/דרשו/צעקו ולפעמים גם הביעו תקווה שערן זהבי צריך לפרוש, להיזרק או סתם להיות מוחלף בנבחרת, כנראה שלא נגיע למספר ההחמצות של מנור סולומון בשבוע אחד. מאז תקרית סרט הקפטן שבה הפך זהבי בתכל'ס לשחקן עבר בנבחרת, הוא כבש כמות שערים בנבחרת הגדולה פי שלושה מכפי שכבש לפניה. מאז תקרית המחצית אתמול, הוא הגדיל את מספר שערי הנבחרת שלו ב-14 אחוז. עוד שתי תקריות כאלה, והוא יגיע לכמות שערי הנבחרת של ניימאר. על כך אמרו עבדינו: "ככל שיענונו, כן ירבה וכן יפוץ".
זהבי הפך לסגן מלך שערי הנבחרת בכל הזמנים, יחד עם יוסי בניון ושייע פייגנבוים, השווה את כמות השלושערים לאלה של שייע (נגד אתיופיה, גאנה וארצות הברית), שבר את שיא המקבץ שלו בדקה (נגד אוסטריה כבש שלושער ב-22 דקות, הפעם ב-21. שפיגלר כבש רביעייה תוך 20 דקות!), במשחקים רשמיים יש לזהבי 21 שערים, ובזה אף אחד כבר לא מדגדג אותו. בזה הוא מלך כבר מהמשחק מול צ'כיה, לפני ארבעה ימים. בעצם, לא רק בזה.
27 שנים ויום אחרי הניצחון המדהים בפארק דה פרנס, ניצחה נבחרת ישראל במשחק חוץ נבחרת עדיפה עליה, אבל בניגוד לפארק דה פרנס שהיה בוודאי ניצחון יוקרתי יותר, הניצחון אתמול היה במאני טיים והגיע אחרי פיגור עמוק של 2:0, ובניגוד אליו, זהבי היה הפעם חרזי, ברקו ועטר גם יחד. שחקן שנולד מאוחר מדי או מוקדם מדי או שפשוט התחיל לפרוח כשכולם כבר נבלו.
מזל שרוטנשטיינר לא ישראלי
לא רק בגלל התוצאה והמהפך ולמרות המחלות הידועות – שוער חלש ובורות בהגנה – זה היה משחק מדהים של הנבחרת, גם בגלל ששחקני מפתח בו היו בינוניים להחריד, כולל אגב זהבי בעצמו. התקרית במחצית נולדה מכך שזהבי לא הצליח לייצר במחצית הראשונה מסירה אחת מדויקת, בוודאי לא כזו שהיתה אמורה להשאיר את מואנס דאבור במצב נוח. התסכול של דאבור, שנובע כנראה גם בגלל שלזהבי הולך הכל ולו ממש לא, התפתח לכדי תקרית שנראתה רע. אם היה מאמן ישראלי על הקווים, שניהם היו מוחלפים, אולי אפילו מסיימים את דרכם בנבחרת.
מאמן זר לא בדיוק חושב על מה יגידו, הרי זו תקרית שהתרחשה בלהט משחק, תקרית שבה תסכול פגש אגו, תקרית. יש מאמנים שמתים על מכות באימון מסכם, כי זה מראה שלשחקנים שלהם אכפת והם יתפוצצו במשחק למחרת. התקרית הזו הוציאה מזהבי את המקסימום, וזו ההוכחה שהיא כנראה הייתה מתבקשת. מיותר לציין איך נראות הבוקר כל סדרות החינוך שאנחנו חוזים בהן חדשות לבקרים (למשל, ירדן שועה), לעומת העלמת העין של רוטנשטיינר.
הדברים האלה קורים בכל העולם.
— Omer Buksenbaum (@buksa20) October 14, 2020
שניהם בצדק על המגרש. pic.twitter.com/UPYpEKvCnT
יש שחקנים שאתה לא יכול לוותר עליהם. אלי אוחנה צרח על ש.ג כשלא העלו אותו פצוע למשחק מול קולומביה, לא התייצב למשחקים הקדם אולימפיים, החרים את המשחק נגד ברית המועצות, עשה תנועה מגונה והורחק במשחק קריטי, כעס שלא פתח בהרכב, פרש מהנבחרת, קיבל משחק פרישה, ועדיין המאמן רץ להחזיר אותו לנבחרת והוא החזיר לו בשערים.
מי שלא הבין עד עכשיו – עם 18 שערי נבחרת בשנתיים, עם שערי מאני טיים בכל המסגרות, ובעיקר עם התעלות בכל משחק – שערן זהבי נמצא כבר במקומות בהם ביקרו אוחנה ובניון ושפיגלר, מבין את זה היום. בקצב הזה, והוא עובד בקצב מסחרר, הוא ייזכר כגדול מכולם.
גולסה מעל כולם
אבל תתפלאו, במחצית הראשונה זה היה משחק בינוני מאוד של זהבי, אפילו מתחת לזה. עד לשערים שלו זה היה משחקו החלש ביותר שאני זוכר, כולל משחקים בנוער של הפועל ת"א. המשחק הזה לא התפתח כפי שהתפתח בגלל זהבי, אבל עיצב את התוצאה שלו בזכותו.
וילי רוטנשטיינר ייזכר בשבוע הזה, אחרי שלושה משחקים, כמי שהעומס אילץ אותו לבצע את המהפך שהיה כל כך דרוש בנבחרת. מה שקרה בחצי השעה האחרונה של המשחק היה תולדה של הכנסת מהירות ודינמיות למשחק הישראלי, על חשבון שבלוניות ואיטיות, מה שאיפשר לה ללחוץ גבוה וליצור המשכיות בהתקפות. ההברקה עם מאור קנדיל המהיר כמגן שמאלי (קיבע עצמו כמחליף ראשון לטוואטחה); הכניסה של נטע לביא; הציוות של עופרי ארד יחד עם אוראל דגני, שני בלמים מאוד מהירים שגם קוראים משחק; ההבנה של אלי דסה מה תפקידו במגרש (שחקן כנף); ומעל כולם: אייל גולסה.
עד לפני כמה שנים גולסה היה שחקן הולך ונעלם. מה שעשה ממנו ולדימיר איביץ', הפך אותו לאחד משחקני החמישים-חמישים הטובים שהיו פה, שילוב של אגרסיביות וטכניקה. היה מתסכל אתמול – בגלל ההחמצות והחולשה של השוער – אם היינו מפסידים אחרי תצוגת שערים כזו של זהבי (ראש, שמאל וימין) והצגת כדורגל כמו של גולסה.
דה ז'ה וו
להשאיר את רוטנשטיינר? מה אתם אומרים? לא יודע מה עמדת ההתאחדות שמורכבת כידוע מחברי פאנל שחלקם שיחק או אימן לפחות בלה מאסיה, אבל אני יודע מה חושב אוהד כדורגל שישב אתמול וראה את הנבחרת, והאמת היא שמאוד נהנה, אבל מאוד. לא בגלל התוצאה – שהיתה מתבקשת – אלא בגלל שהכדור רץ מרגל לרגל, והרגל היתה עם גרב לבנה.
שלמה שרף היה עם רגל וחצי בחוץ לפני הפארק דה פרנס וקיבל עוד שש שנים אחרי המשחק המופלא ההוא, שהגיע אחרי שבעה משחקים ללא ניצחון. 27 שנה, ויום, אחרי, נדמה לי שיש פה דה ז'ה וו.
מה דעתך על הכתבה?