לפני כמה חודשים זכה כריסטיאנו רונאלדו בתואר כדורגלן העשור בטקס פרסי "גלוב סוקר", אירוע שצוין בערב גאלה בדובאי עם כל המי ומי של עולם הכדורגל. סוג של ריוניון אחרי שנת הקורונה המקוללת. רונאלדו נראה משועשע מכל הסיטואציה. במבט מחויך חצי ילדותי חצי זחוח, הוא ישב על הבמה ונתן הצגה. יש משהו קסום בלצפות בו מדבר. הוא אומן ששולט בראיונות כמו בכדור. חד, מצחיק, שנון. נע באלגנטיות בין רגעי אמת טהורים ועקיצות מעודנות לבין תעופה עצמית, שגם היא מגיעה עם טאץ' אלגנטי. כריסטיאנו מרתק אותך גם אם אתה לא ממעריציו, בזכות היכולת שלו לזקק את המהות שלו במעט מאוד מילים. ושם, בדובאי, בסדרה של כמה משפטים, הוא עשה את זה כמו שרק הוא יודע.
"לשחק מול אצטדיון ריק זה משעמם", הוא ירה בסגנון המלך הוא עירום. "אנחנו מכבדים את הפרוטוקולים, ומובן שהבריאות מעל הכל, אבל אני לא אוהב את זה. אני עושה את זה כי אני אוהב כדורגל, אני משחק בשביל המשפחה שלי, החברים והאוהדים, אבל לשחק בלי אוהדים – זה פשוט מוזר". למה זה מוזר? כריסטיאנו מתגעגע לאוהדיו? לא. בדיוק להפך. "אני אוהב לגעת בכדור ולשמוע קריאות בוז. כשאני נוסע למדינה אחרת, שם אוהבים שחקנים אחרים ולא אותי, אני אוהב לשמוע: 'כריסטיאנו WOOOO'. זה נותן לי מוטיבציה. כדורגל בלי אוהדים לא שווה כלום".
שנה בלי אוהדים לא הייתה פשוטה עבור רונאלדו. המספרים, 36 שערים בכל המסגרות הקבוצתיות כולל תואר מלך השערים באיטליה, סטנדרטיים במונחים שלו, אבל קבוצתית, יובנטוס נכשלה. ליורו 2020 מגיע כריסטיאנו, אלוף אירופה להזכירכם, בסיטואציה מוזרה. הוא כבר בן 36, לא מראה חצי סימן של דעיכה, אבל בקבוצה שלו שוב מדברים עליו כנטל. לא מן הנמנע שאחרי הטורניר נראה אותו שוב במעבר, ובכלל, יש תחושה באוויר שעולם הכדורגל כבר החל בתהליך הגמילה מהכוכב הענק. הליך חילופי הדורות של שליטי הענף יושלם בקרוב. נשאלת השאלה: האם יורו 2020 הוא הריקוד האחרון של CR7?
בשם האב
אגב לקחת מוטיבציה מהייטרים, יש כמה נקודות דמיון בסיפורים של מייקל ג'ורדן וכריסטיאנו רונאלדו, ובעיקר בדרך שבה הם תופסים את עצמם ואת המשחק. הילד כריסטיאנו, הבן הצעיר למשפחה קשת יום, מצא בכדורגל מקום מפלט. אמו ואחיותיו נעדרו מהבית כדי לפרנס את המשפחה. אביו גויס בעל כורחו ונשלח להילחם באפריקה. מהמלחמה הוא חזר שבור, חסר כל, הידרדר לדיכאון ולטיפה המרה, עד למותו ב־2005. "לא הכרתי את אבא שלי ב־100%", בכה רונאלדו בראיון בעבר. "הוא היה שיכור, מעולם לא ניהלתי איתו שיחה נורמלית. קשה להיות מספר אחת כשהוא לא רואה את ההישגים שלי או למה הפכתי".
בגיל 12 עזב כריסטיאנו את מאדיירה והצטרף למחלקת הנוער של ספורטינג ליסבון. בימים הראשונים היה בוכה בכל יום מגעגועים למשפחה, ואמו טסה כדי לשהות לצדו. הוא העיד על עצמו שהיה ילד פופולרי בבית הספר, אבל לימודים לא עניינו אותו. כשהיה בן 14 נזרק מבית הספר לאחר שהשליך כיסא על מורה ש"לא כיבד אותו" (הטענה הרווחת היא שזלזל במבטא שלו ובמוצא של משפחתו). למעשה רונאלדו מיקד את עצמו במטרה אחת. כל שאר הדברים היו הסחות דעת עבורו. כך נולדה מפלצת תחרותית שרק הלכה והתעצמה.
"המנטליות שלו הייתה שונה משל ילד בן 17", סיפר חברו לאותם ימים רודריגו טלו. "שיחקנו כדורגל שולחן, והוא היה הכי טוב. שיחקנו ביליארד, והוא היה הכי טוב. כשהרמנו משקולות, הוא הרים הכי הרבה. הוא מזכיר לי את מייקל ג'ורדן, תחרותי בכל דבר. אני זוכר אפילו שהיה עורך אימונים אישיים גם ביום של משחק". בעוד החבר'ה רצו להשתעשע, רונאלדו שיחק בעונה אחת בבוגרים של ספורטינג, במילואים בקבוצת הנוער ובשתי קבוצות נערים. עד גיל 18 כריסטיאנו כבר היה כישרון מוכר ומבוקש שנמצא תחת מעקב של לא מעט מועדונים גדולים ביבשת.
הוא הגיע למנצ'סטר יונייטד. הסיפור האיקוני סופר שוב ושוב בידי כוכבי הקבוצה דאז, בכל פעם בגרסה מצחיקה קצת יותר. השדים האדומים הגיעו לליסבון לחנוך את האצטדיון החדש של ספורטינג. "שמענו לחשושים שיש להם איזה ילד בשם רונאלדו שאמור להיות ממש טוב. מגיע המשחק, והוא עושה דברים מטורפים ומשפיל שחקנים שלנו", סיפר ריו פרדיננד. "במחצית הלכתי לשירותים עם ניקי באט ופול סקולס. עמדנו שם ואמרנו: 'אלוהים ישמור, אנחנו חייבים להחתים אותו'". גם לרוי קין גרסה משלו: "ג'ון אושיי נאלץ לראות רופא במחצית כי הייתה לו סחרחורת. תמיד צחקנו שהוא סגר את העסקה כי שיחק מולו כמו ליצן". סר אלכס פרגוסון עבר חוויה חוץ־גופית באותו ערב: "אני עוד שומע את עצמי צועק על ג'ון שיתקרב אליו, והוא עונה לי: ‘אני לא יכול'… לראות את רונאלדו משחק באותו ערב היה הדבר הכי מרגש שחוויתי בקריירת האימון".
בסיום המשחק, על פי פרדיננד, האוטובוס התעכב והשמועות החלו לרוץ. האגדה מספרת שפרגוסון והיו"ר דאז דייוויד גיל סגרו את כריסטיאנו בחדר ולא הרפו ממנו עד שאמר להם כן. והוא אמר כן. כריסטיאנו בחר ביונייטד כי סר אלכס האמין שהוא מוכן והבטיח לא להשאיל אותו. גם בהמשך הקריירה הוא תמיד יחפש את הקבוצה שתראה לו כמה היא רוצה אותו. הבעיות אצל רונאלדו מתחילות כשהוא מרגיש שלא צריכים אותו. אז הוא מתחיל להשתולל. פרגוסון הבין שעומד בפניו ילד שהוא גם מוכשר בצורה הזויה וגם רוצה כאן ועכשיו ולכן אין מה לחכות איתו.
הוא גם היה מוכן לעבוד בשביל מה שהוא רוצה. "אני יושב בכיסא שלי בקרינגטון (מתחם האימונים של מנצ'סטר יונייטד – ע"מ) כשמופיע הבחור הצעיר הזה. הוא אמר לי: 'שמעתי על העבודה שאתה עושה. אני הולך להיות השחקן הכי טוב בעולם, ואני רוצה שתעזור לי'", סיפר מיק קלג, אחראי הכושר של השדים האדומים באותה תקופה. הם עבדו יחד ובזמנו הפנוי עבד רונאלדו לבד. התהליך לקח זמן – בחדר הכושר ועל המגרש. בגיל 18 עוד היה רונאלדו מה שהאנגלים נוהגים לכנות "שואו־פוני". דריבליסט בחסד, שחקן שחי על הכישרון והטכניקה שלו. מהר מאוד הוא הבין שכדי להפוך לשחקן הטוב בעולם הוא צריך לא רק להתחזק, אלא גם לחשוב פשוט ולשנות תפיסה. לשחק את המשחק בשביל המהות שלו – לכבוש שערים ולהכין לחברים. התובנה הלא מאוד מורכבת הזאת הפכה אותו למכונה.
גארי נוויל, החבר דאז מיונייטד והיום מבכירי הפרשנים בעולם, יודע בדיוק מתי זה קרה. "תסתכלו על תמונות שלו מהימים הראשונים במנצ'סטר יונייטד. הוא היה רזה, כחוש, לא שרירי ולא נראה חזק במיוחד. פתאום, אחרי המונדיאל ב־2006, הוא חזר כמו מתאגרף. הגוף שלו השתנה, זה היה מדהים. מנקודת מבט של חוזק גופני, היכולת שלו לקפוץ, לכבוש עם הראש, לשנות כיוון, הכל התחבר. בגרות, פיזיות, מנטליות, הכל קרה לו יחד. היה מטורף לראות את זה. עד אז אי אפשר היה לצפות מה הוא יהיה יעשה. לא ידעת איפה הוא יהיה בהגנה או מתי הוא ישחרר את הכדור. הוא היה בלתי צפוי, אבל פרגוסון האמין בו, והוא התפתח להיות שחקן מבריק".
המפץ הגדול של 2006 הגיע דווקא אחרי משבר ענק. רבע גמר המונדיאל. פורטוגל נגד אנגליה. רונאלדו נגד החברים מיונייטד. בדקה ה־62 הורחק וויין רוני אחרי מה שהשופט פירש כדריכה על ריקרדו קרבאליו. רונאלדו נתפס במצלמה קורץ לעבר הספסל של נבחרתו. הפרשנים האנגלים השתוללו בשידור. "הוא קרץ עכשיו? רוני יחזור למנצ'סטר ויכניס לו איזו אחת". למחרת לקח הצהובון "הסאן" את זה צעד קדימה. "רוני יחתוך אותו לשניים", ציטט העיתון גורם במועדון. "האוהדים יחפשו נקמה בקורץ הכי הגדול בעולם הכדורגל".
גם באוטובוס האנגלי אחרי המשחק כולם עסקו רק בקריצה. מעידים שרוני הזועם סימס לרונאלדו: "מה לעזאזל זה היה?", והשניים החליפו הודעות קשות. "אני לא מדבר איתו יותר", צרח החלוץ באוטובוס. אף אחד לא חשב שרונאלדו יכול לחזור למנצ'סטר. גם לא רונאלדו עצמו. שבוע וחצי אחרי התקרית הוא אמר לעיתון פורטוגלי שהוא לא רוצה לשחק באנגליה. אבל הוא חזר גם אחרי שרוני עצמו הבהיר לו שהכל בסדר ביניהם. בדיעבד אולי אפשר להגיד שהתקרית הזאת הפכה את הילד לגבר. בגרסת השרירים והתכלס הפך הילד המופנם למכונה בלתי ניתנת לעצירה.
"כשהוא הגיע הוא רצה לעשות תרגילים, לעבור שחקנים, להתעלל במגנים ולהראות כמה הוא טוב. אז הוא הבין שהכל מסתכם בסיומת ושכדי להיות השחקן הטוב בעולם הוא פשוט צריך להבקיע שערים או להכין לאחרים. הוא הכריח את עצמו להפוך לאיש הזה", אמר פרדיננד. יש הטוענים שרונאלדו מעולם לא היה טוב יותר כמו בשנתיים שבין 2006 ל־2008, שם גם החל המרדף הבלתי פוסק שלו אחרי תארים אישיים וקבוצתיים. התחרותיות בערה בו. "שיחקנו טניס שולחן. אם ניצחתי, הוא לא היה מוכן להפסיק. הוא לא אחד שמוותר. הקבוצה אצלו במרכז, אבל הוא יודע שאיתה באים תארים אישיים, והוא לא מתבייש בזה", המשיך פרדיננד.
הכי יקר בעולם
בקיץ 2009 הפך רונאלדו לשחקן היקר בעולם כשנמכר בסכום חסר תקדים דאז של 80 מיליון ליש"ט לריאל מדריד. המעבר היה אמור להתרחש שנה מוקדם יותר. הנשיא רמון קלדרון התרברב ואמר שכריסטיאנו יהיה שחקן ריאל יום אחד. פרגוסון נדלק והבהיר לכוכב שלו: "אתה לא יכול לעבור השנה. אני יודע שאתה רוצה לעבור לריאל, אבל אני מעדיף לירות בך מלמכור אותך לאיש הזה. אם תהיה טוב, לא תעשה בלאגן ומישהו יבוא וישים עליך סכום שיא, נמכור אותך בשנה הבאה. אם אני מוכר אותך עכשיו, אני גמור. הכבוד שלי אבוד". רונאלדו הבין, ופרגוסון עמד במילה שלו, כשהגיעה ההצעה מהנשיא החדש של ריאל פלורנטינו פרס.
פלורנטינו, האיש שהמציא את הגלאקטיקוס, תמיד האמין שהוצאות גבוהות על שחקנים משתלמות. כריסטיאנו היה מבחינתו הגלאקטיקו האולטימטיבי. הדרך הקלה ביותר להצהיר: "אנחנו המועדון הגדול בעולם". רונאלדו הפך בתשע השנים שלו במדריד לנושא הדגל בתקופת הזוהר של המועדון, במיוחד בליגת האלופות, אבל יותר מכל – היריבות שלו עם ליאו מסי הגדירה מחדש את עולם הכדורגל. לאדם תחרותי כמוהו, היה מסי הארצ' נמסיס שהוא היה צריך. מישהו שהניע אותו, דחף אותו להיות טוב יותר, לעבוד קשה יותר. כולם ידעו: כשרונאלדו רואה את מסי כובש יותר, זוכה בתארים, מקבל את כדור הזהב, זה מטריף אותו.
זה לא בא משנאה, מקנאה או מחוסר ביטחון. רונאלדו משוכנע שהוא השחקן הטוב בהיסטוריה, שהוא עושה דברים שאף אחד אף פעם לא עשה, ואין לו בעיה להגיד הזה. היריבות הזאת פשוט נותנת לו את הדרייב. את הדלק. רונאלדו לא יכול היה להיות טוב כמו שהוא בלי מישהו שיאיים על המעמד שלו. "השחקנים הכי טובים תמיד מסתכלים על השחקנים הכי טובים", סיפר לפני כמה שנים. "אתה רוצה להיות בטופ של המשחק, ואתה לא יכול לנוח כי מישהו יעקוף אותך. ברור שאנחנו רבים. ניימאר, מסי, לבנדובסקי הם השחקנים הכי טובים בעולם. זו לא באמת 'מלחמה'. זה בריא. השוואות ותחרות הן תופעות בריאות. אני נלחם כדי להיות הכי טוב. המוטיבציה שלי היא להיות יותר טוב מהם שנה אחרי שנה".
רונאלדו שונא להפסיד, אבל ניצחון לא משביע אותו. ב־2014 הוביל את ריאל לזכייה העשירית שלה בליגת האלופות – לה דסימה. "האווירה מדהימה, שמפניה נשפכה בחדר ההלבשה, ופתאום אני רואה חבורה של שחקנים בצד – מרסלו, פפה וכריסטיאנו", סיפר לאחרונה פול קלמנט, עוזר המאמן באותה העונה, בראיון לדוקו מיוחד של ה־BBC על הפורטוגלי. "ניגשתי אליהם ושאלתי על מה הם מדברים. כריסטיאנו ענה לי: 'אנחנו מדברים על איך נחזור בשנה הבאה ונזכה שוב בתואר'. כל מה שעבר לי בראש זה 'וואו'".
החיים בשחור ולבן
רונאלדו זכה שוב בליגת האלופות ב־2016. ושוב ב־2017. ושוב ב־2018 אחרי ניצחון 1:3 על ליברפול בקייב. מיד לאחר המשחק הוא התייצב מול המצלמות ושלח רמז עבה: "היה נהדר להיות חלק מריאל מדריד. בימים הקרובים אדבר יותר". כולם הבינו שהסיפור נגמר. התסכול שבעבע במשך שנתיים המתין לרגע הנכון כדי לצאת החוצה. רונאלדו הרגיש שהמועדון לא גיבה אותו כשנחשד (ובהמשך הורשע) בעבירות מס ב־2016, עצבן אותו שהקהל והתקשורת מבקרים אותו אחרי כל משחק שבו הוא לא כובש, וחוץ מזה הוא ציפה לקבל שדרוג ניכר של כ־14 מיליון יורו בשכר, אבל פלורנטינו לא התקשר. בד בבד, כשריאל פלרטטה עם ניימאר, רונאלדו התחיל להרגיש ששומרים את הכסף כדי להחליף אותו.
"הרגשתי מתוך המועדון, בייחוד מהנשיא, שלא מחשיבים אותי כמו בהתחלה", פתח רונאלדו בראיון ל"גרדיאן" חודשים אחרי העזיבה. "בארבע־חמש השנים הראשונות הרגשתי מה זה להיות 'כריסטיאנו רונאלדו'. אחר כך הנשיא הסתכל אליי בעיניים שלא אמרו אותו דבר, כאילו אני כבר לא חיוני עבורם. זה מה שגרם לי לחשוב על עזיבה. קראתי ידיעות שהם אומרים שביקשתי לעזוב. היה בזה משהו, אבל האמת היא שתמיד הרגשתי שהנשיא לא יעצור אותי. אם זה היה עניין של כסף, הייתי עובר לסין ומרוויח פי חמישה. לא הגעתי ליובנטוס בשביל הכסף. ההבדל הוא שיובה באמת רצתה אותי. הם אמרו לי את זה, הבהירו את זה והראו לי את זה. פלורנטינו אמר שהעזיבה שלי היא לא בעיה".
המוטיב חוזר שוב ושוב. תרצו אותי. תראו לי את זה. תראו לי שאתם מרגישים כלפיי מה שאני מרגיש כלפי עצמי. יש פה משהו קצת ילדותי לכאורה. אולי בכל זאת עמוק בפנים עדיין נמצא שם הילד שבכה בלילות לאמא שצריך לקבל תזכורת שהכל היה שווה את זה. ואולי רונאלדו לא יכול לחיות עם ההרגשה שיום אחד כל זה ייגמר והוא לא יהיה בטופ. לא יכול לסבול את המחשבה שהוא ניתן להחלפה. את ההתעלמות. כשהוא מגיע למקומות האלה עם עצמו, הוא הופך למטרד. לנטל. אחרי שלוש שנים ביובנטוס שבהן לא הצליח להוביל את הקבוצה לזכייה בליגת האלופות, היום הזה קרוב אפילו יותר.
עבור יובנטוס והבוס שלה אנדראה אניילי, רונאלדו היה חלק מתהליך של הצערת המותג ופנייה לדור ה־Z, בעיקר מחוץ לאיטליה. הבלם ג'ורג'ו קייליני חצי צחק כשאמר: "כולם במועדון מתרגשים לעבוד איתו: השחקנים, המאמנים, ההנהלה וגם מנהל השיווק". אחרי השנה הראשונה ביובה ביקש המאמן מסימיליאנו אלגרי מההנהלה להיפטר מרונאלדו כי הוא "יוצר חוסר איזון בקבוצה". אניילי גיחך. הוא חושב הכנסות. רונאלדו עולה ליובנטוס 85 מיליון יורו בשנה בחישוב של שכר, מסים והתשלום על דמי ההעברה. מצד שני, הוא נתן בוסט ענק בכל הקשור במרצ'נדייז ועזר להכפיל את הכסף שנכנס מחסויות. בתקופתו נרשמה גם עלייה בהכנסות ממכירת כרטיסים. זה מה שנקרא אפקט רונאלדו.
האפקט הזה הגיע למיצוי. יובנטוס הייתה מהדוחפות להקמת הסופרליג כי היא זקוקה לכסף גדול קבוע מדי שנה ואין לה מקום לגדול עוד כלכלית בתוך איטליה. ליגת האלופות לא משמשת עבורה כמקור הכנסה כל עוד היא לא מגיעה לשלבים המאוחרים בכל שנה. לכן הדיווחים כבר גורסים שההנהלה הבהירה לרונאלדו ולנציגיו שאף אחד לא יעמוד בדרכו אם יעזוב הקיץ. גם בחדר ההלבשה הפך רונאלדו לדמות אהובה פחות. חבריו מרגישים שהוא מקבל קצת יותר מדי חופש פעולה לעשות מה שהוא רוצה. כך למשל קיבל פס מאימון לפני אחד המשחקים המכריעים בסוף העונה כדי לבקר עם אניילי במשרדים של פורמולה 1. במשחק האחרון של העונה רונאלדו לא שותף כי לדברי המאמן אנדראה פירלו: "יש לי סגל עמוק, ואני יכול לבחור בין הרבה שחקנים". אומנם פירלו פוטר מאז, אבל המשפט הזה משקף גם את מעמדו של רונאלדו ביובה.
עם המטען הזה רונאלדו מגיע ליורו. שוב הוא נמצא במקום שהוא שונא – בר החלפה. אל תתבלבלו, רונאלדו לא הראה ולו שמץ של דעיכה. בלי קשר ליכולת שלו ביורו, הוא יוכל לחתום בקיץ איפה שירצה. קבוצות טופ היבשת יעמדו בתור בשבילו. לאחרונה אפילו דווח על התחממות ביחסים עם פלורנטינו וריאל מדריד. גם בגיל 36 המניה של רונאלדו עדיין חמה, והוא שווה הרבה כסף למי שיכולה לשלם. הוא לא ייעלם גם אם פורטוגל תודח מבית המוות שכולל את גרמניה וצרפת, אבל אל תשכחו מה יש על הפרק. לשמור על התואר. לשחרר עוד מסר לעולם. לעשות את הבלתי ייאמן. הריקוד האחרון. כמו ג'ורדן ב־1997/8.
כריסטיאנו נפצע בגמר יורו 2016 כשפורטוגל הייתה אנדרדוג מובהק מול צרפת הביתית והוחלף במחצית הראשונה כשהוא ממרר בבכי. ושוב, ברגעים הקשים, התגלה רונאלדו אחר. הוא עמד על הקווים, עודד, דחף, חילק הוראות וחי את המשחק בהתלהבות כאילו הוא על הדשא. "במשך השנים יצא לו שם של שחקן אנוכי, שחושב רק על השערים שהוא מבקיע", אמר עליו חלוץ העבר האנגלי אלן שירר. "אבל כשראית את התשוקה שלו בגמר ואת הדרך שבה ניסה להניע את החברים שלו מהקווים, זה רק מראה כמה הוא רוצה לנצח".
פורטוגל ניצחה 0:1. רונאלדו השיג יתרון בוויכוח הבלתי נגמר בשאלה מי טוב יותר. הוא עשה משהו שמסי (עדיין) לא עשה – זכה בתואר גדול עם הנבחרת. אתם כבר יודעים, זה לא מספיק לו. הוא רוצה עוד. האם מדובר בטורניר הגדול האחרון של כריסטיאנו? אי אפשר לדעת. מאמן הנבחרת פרננדו סנטוס משוכנע שלא. "כריסטיאנו הוא מכונה. הוא דואג לעצמו ושומר על עצמו, וכך אי אפשר לשלול שום אפשרות. יהיו הרבה פקטורים, ומובן שהכל יהיה תלוי במוטיבציה שלו, אבל אני מאמין שהוא ישחק במונדיאל בקטאר. בנוגע ליורו, ההופעות שלו תלויות בהכנה הפסיכולוגית והפיזית שלו".
פורטוגל היא נבחרת מפוצצת בכישרון עם שחקנים איכותיים שבאים אחרי עונה טובה, אבל גם כאלה שיודעים שתפקידם הוא להיות צוות מסייע. לכן היא תלויה ב־CR7. כריסטיאנו הוא השליט הבלתי מעורער, החבר'ה עובדים בשבילו בכיף והמאמן נותן לו להיות בדיוק מי שהוא. זה עובד כי בניגוד לדמות הרודנית והמוגזמת של ג'ורדן שהשתקפה בדוקו של נטפליקס "הריקוד האחרון", רונאלדו לא דיקטטור רב־השפעה שמשפיל את חבריו ומתעמר בהם. הוא אולי מוחצן, דיווה לפעמים, שחצן לעתים, אבל הוא לא משתמש בהשפלה ככלי למוטיבציה. כריסטיאנו, בניגוד למה שהרבה אנשים חושבים, הוא באמת טיפוס קבוצתי.
"עדיין נהנה מכדורגל"
הנה סיפור שיסביר איך השחקן שתמיד כיוון להיות הטוב בעולם למד קבוצתיות מהי מהטובים ביותר. בשלהי הקריירה שלו, גארי נוויל ניגש יום אחד לפרגוסון ואמר שהוא לא מרגיש ראוי לענוד את סרט הקפטן ביונייטד. "תשמור את הסרט המזוין, בן", ענה לו הסקוטי. "אתה וגיגס תחלקו בו ברוטציה. אם אני אתן את הסרט לרונאלדו, רוני ישתולל. אם אתן לרוני, רונאלדו ישתולל, ואם אתן אותו לווידיץ', פרדיננד לא יהיה מרוצה". נוויל טען ש"גיגסי שמר על הסרט שלוש או ארבע שנים מאוחר יותר בשביל החברות בחדר ההלבשה. אנחנו היינו השוטרים. סר אלכס רצה להבטיח דרכנו שהקבוצה באה לפני הכל". רונאלדו הפנים.
כריסטיאנו צפוי להיות השחקן הראשון בהיסטוריה שמופיע בחמישה טורנירים של אליפות אירופה. הוא זקוק לשער אחד כדי להפוך למלך השערים הבלעדי בהיסטוריה של התחרות, ואם יגיע לגמר ויכבוש בו, יהיה המבוגר ביותר שעושה את זה. אם יזכה, יהפוך לקפטן השני בהיסטוריה אחרי חברו לקבוצה לשעבר, מריאל איקר קסיאס, שעושה את זה פעמיים ברציפות. תהיו בטוחים שרונאלדו משנן את כל הנתונים הללו מתוך שינה. הוא בא ליורו הזה כדי לעשות היסטוריה.
אנחנו חיים בתקופה שבה ספורטאי־העל יודעים לשמור על עצמם בטופ לאורך זמן. עולם הספורט שייך לוותיקים. לברון ג'יימס, רפאל נדאל, רוג'ר פדרר, פלויד מייוות'ר וגם כריסטיאנו ומסי. ובכל זאת, קשה להשתחרר מהתחושה שעולם הכדורגל החל בתהליך גמילה משני הכוכבים הגדולים שלו. השיח עובר לאט לכיוון קיליאן אמבפה וארלינג הולאנד – הכוכבים הבאים. בעוד מסי, אולי בלית ברירה, נשאר בברצלונה כי הוא יודע שבבית שלו אף אחד אף פעם לא יכול להגיד לו שהוא לא רצוי, רונאלדו רוצה ביורו הזה לשלוח עוד מסר. אולי לתת את הטיעון הסופי שינצח את הוויכוח הזה בעתיד. אם תרצו, היורו הזה הוא הריקוד האחרון שלו לפני הריקוד הבאמת אחרון. וחוץ מזה, אחרי שנה בלי קהל, כמה שהוא התגעגע להייטרים.
"לפני מספר שבועות הכריזו על ה־11 הטובים אי פעם בכדור הזהב, ואני הייתי ביניהם", סיפר על הבמה באותו ערב בדובאי ואז עשה פאוזה דרמטית. "כמובן", הוסיף והתחיל לצחוק. "שמחתי. זה כבוד גדול להיות מוזכר לצד שמות כאלה". ואז שוב יצא הילד. הוא הביט אל הקהל וזיהה שם את ג'רארד פיקה, החבר לשעבר ממנצ'סטר והאויב המר מברצלונה. זה שכינה אותו "צוללן" כשנפגשו במונדיאל. "שיחקנו יחד במנצ'סטר. היו לנו רגעים נפלאים יחד, ומאז שהוא עזב לברצלונה רבנו קצת זה חלק מהעבודה ומהיריבות, אבל יש בינינו יחסים נפלאים". הוא שוב חייך. "בשבילי זה נחמד (לראות את כולם). אני בן 36 ועדיין נהנה מכדורגל". זאת כל המהות שלו בעצם. כסף, תהילה, נשים, תארים, מוטיבציה שמגיעה ממקומות הזויים. יו ניים איט. הבן אדם עשה הכל וזכה בהכל. רק שמתחת לכל הפוזה, הכוכבות והשואו, מסתתר ילד נצחי שבסך הכל רוצה ליהנות מכדורגל עם החברים הכי טובים שלו.
מה דעתך על הכתבה?