1. אז מה היה לנו? שלושה משחקים בשישה ימים. דקירה בלב בדו קרב פנדלים. מירי רגב נגד אייל ברקוביץ'. שערי חובה מגוחכים. מנור סולומון בועט לקורה. ושוב סולומון לקורה. והנה הנבחרת ממחישה את כל הקלישאות והסטיגמות נגדה. אתה תופס את הראש מרוב מבוכה כששני השחקנים המובילים של הנבחרת מתקוטטים על הדשא. מבוא לקריסה. ריח של חמישייה באוויר. ואז, רגע לפני שרוטנשטיינר מזמין מונית מטרנבה הביתה לווינה (פחות משעה וחצי נסיעה), בא ערן זהבי. אכזבה, אס"ק, ברקו, סכינים, אס"ק, קריסה, אופוריה. הכי ישראלי שיכול להיות.
2. בתוך מערבולת הרגשות האינסופית שמעבירה אותנו נבחרת ישראל, אתה פתאום נזכר שההפתעות היחידות שראית ממנה בשנים האחרונות היו לרעה. ניצחונות (ברוב המקרים) על מי שצריך. הפסדים (כמעט בכל המקרים) מול נבחרות עדיפות וכישלונות ברגעי האמת (המעטים). ובואו לא נתחיל לדבר בכלל על משחקי חוץ. אז מהפך אחרי פיגור 2:0? בחוץ? אנחנו? באמת? סיבה מספיק טובה לא לצאת ישראלים מעפנים ולהגיד 'כולה ליגת האומות'. שחררו את הציניות ותשמחו קצת למען השם. ראיתם משהו שלא קורה כל יום. נבחרת הפאשלות הפתיעה לטובה.
3. איזה גבר רוטנשטיינר. האיש קיבל כאן בשנתיים מנה גדושה של עסקונה לווריד. בא על תקן מנהל טכני מוערך עם תוכניות ארוכות טווח לשינוי הכדורגל, הפכו אותו למאמן זמני כדי לחסוך כסף. שוחטים אותו בתקשורת על ימין ועל שמאל, והוא? לא מתרץ. לא מייבב. לא מתקפל ולא מוריד את הרמה שלו לרמה של כמה מהמנהלים שלו ובעיקר לא יוצא מפרופורציות. להיות ישראלי זה לקחת רגע כזה שאתה בגבוה ולשחרר את כל הרגש. אולי אפילו לסגור חשבונות. מה עשה רוטנשטיינר? אמר שהוא קצת עצוב. הוא עצוב כי אפשר היה להוציא גם מהקמפיין הזה יותר, לסיים ראש בית וככל הנראה לאסוף מהמפעל ההזיה הזה כרטיס לפלייאוף מוקדמות המונדיאל. הוא עצוב כי כשהוא מדבר על תהליך, על דברים שלא קורים מהיום למחר, יושבים החסונים למיניהם ומתגרדים באי נוחות. מי שלא מבין מה נעשה כאן במשך שנתיים מבחינת עמידה, אופי ורוח של נבחרת, כנראה מכור לדיונים בוועדת האיתור.
4. היי, הנה רעיון. אם כבר הולכים לוועדת איתור, אולי נוותר על אותם חברים רגילים ונלך על פורמט סטייל "הזמר במסכה". במקום הדיונים, הקמפיינים מטעם, הסקרים, הראיונות וההדלפות כל הדרך החלטה צפויה ובנאלית, פצצת רייטינג בשידור ישיר. הבלנדר, העוגייה, המטאטא ובבובספוג (בחייאת אל תחפשו אנלוגיות, באמת שאין) נאבקים על התואר הנחשק. השופטים אובדי עצות. הקהל בטירוף. מדינה שלמה על הרגליים כוססת ציפורניים מרוב מתח. מי כפוי הטובה שייקח אותנו לעוד שנתיים של מסעות מציפייה לאכזבה לברקו ולאופוריה? מי זה? מי זה? מי זה? מי זה?
5. ערן זהבי הוא ווינר כפייתי. באובססיה שלו לשערים, לשיאים ולמספרים, הוא ברמה של מסי וכריסטיאנו. כבר שנים שזהבי משחק ומתנהל בשביל ההיסטוריה. בשביל הזיכרון שישאיר או כדי להשיג עוד נתון שאי אפשר יהיה לסתור בוויכוח האינסופי על זהות הגדול מכולם. יש בו משהו מסקרן. כל כך חשוב לו מה יגידו עליו ומה יזכרו ממנו כשחקן ובעת בעונה אחת על הז** שלו מה כולם חושבים עליו כאדם. הוא מחשבן לביקורת וגם בז לה. הוא שם לעצמו יעד ולא רואה שום דבר אחר. ואם ברמה הקבוצתית היעד לא בר השגה, כמו למשל בגוואנגז'ו (או בנבחרת), הוא מסתער על ההיסטוריה האישית.
זהבי הוא הרבה יותר לברון ג'יימס ממייקל ג'ורדן. יותר מסי מזלאטן. הוא מקצוען. הוא קבוצתי. הוא ווינר חולני, גו טו גאי אולטימטיבי, ועדיין שום דבר לא מתנגש עם העבודה שהוא סופרסטאר והוא יודע את זה. הוא יודע שאנחנו לא יכולים בלעדיו. הוא יודע שאנחנו מכורים אליו. הוא יודע שנלך אחריו ואיתו לכל מקום שיבחר והוא כל כך נהנה לתת לנו לרדוף ולהסתקרן. הוא לוקח כדור ב-2:2 ורץ לאמצע באמוק כדי להדביק את כולם בטירוף שלו. הוא מנצח את המשחק והוא שמח במיוחד שהוא זה שניצח את המשחק כי כן, בדיוק כמו שאמר לברון השבוע אחרי האליפות של הלייקרס, הוא רוצה את הכבוד שמגיע לו. זהבי שם חותמת על משהו שהוא ברור לכולם: מדובר בגדול שחקני נבחרת ישראל בכל הזמנים.
לשחקנים כאלה אין גיל. תהיו בטוחים שהוא ישחק בנבחרת עד מתי שיתחשק לו והוא ישבור את שיא השערים של מוטל'ה שפיגלר כי אין אצלו אופציה אחרת וזה הפך עבורו לאישי. אתם יודעים מה? בניגוד לסין, בנבחרת הנוכחית יש לו סיכוי גבוה יותר גם להישג קבוצתי.
6. מנור סולומון חייב לצאת מפינת "כלום לא הולך לי בנבחרת" שהוא הכניס את עצמו אליה. אסור לו להקשיב יותר מדי לטיעוני הסיומת והת'כלס ולהפוך אותם לנרטיב שסובב סביבו כל פעם שהוא לובש את המדים הלאומיים. גם אנחנו, ישראלים פסימיים שכמונו, מחפשים את הרע בכל דבר. סולומון זה שחקן של פעם בדור. גאון בלבל של ברקו ובניון. אחד שמחכים לו. שחקן שכשהכדור מגיע אליו לרגל יש באזז ביציע ואתה נדרך וקם. מהמקום הדריבל שלו קסום. הטכניקה שלו שייכת לרמות הגבוהות. הוא לא צפוי. הוא מעניין. הוא אפילו ילד טוב.
במילים אחרות, מאמי לאומי. בדיוק כמו שאנחנו, הישראלים יפי הבלורית והנפש, מצפים מהכוכבים שלנו להיות. הבעיה היא שמתקבלת התחושה שסולומון קצת חנוק מאהבה. התואר 'מאמי' בא עם ציפיות וסולומון עושה הכל כדי לעמוד בהן. למעשה, הוא עושה יותר מדי. מישהו צריך לבוא ולהגיד לו: 'שמע, הכל בסדר איתך. זה יבוא'. סולומון במקום הנכון, בינתיים. מבחינת יכולת ופוטנציאל הוא כבר שייך לרמות גבוהות יותר משל שחטאר. הוא לא צריך דאבל דאבל של שערים ובישולים כדי להתקדם לליגה בכירה יותר ולא צריך לדרוש את זה מעצמו. אם סולומון ישחרר את הלחץ מעצמו וכולם ישחררו את הלחץ ממנו, כולנו נחגוג יחד בטורניר גדול.
7. אייל ברקוביץ' לא יהיה מאמן נבחרת כל עוד קיים חשש שהאמירות שהוא ממשיך לחזור עליהן יובילו לפרישה של השחקנים הערבים מהנבחרת. שום גורם שפוי בהתאחדות לא ייקח סיכון כזה כי מדובר בנזק תדמיתי בלתי הפיך לכדורגל הישראלי ולמדינת ישראל. נזק חמור פי כמה וכמה ממצב היפותטי בו אכן מירי רגב הייתה מתערבת במינוי מאמן לאומי. זה כל הסיפור וכל השאר ספינים שנועדו לשנות סדר יום. זכותו של ברקוביץ' להחזיק בדעתו לגבי ההמנון, הבעיה היא אחרת. הנראות. תסתכלו על זה רגע מזווית שונה. אם בנבחרת של ברקו חייב לפתוח לפחות שחקן יהודי אחד שהוא בהכרח גם הקפטן, גם אם יש שחקן ערבי טוב ממנו, הרי שכל החלטה שיקבל לא תתפרש בהכרח כמקצועית.
ברקו ראוי להיות בעל תפקיד מקצועי בנבחרת ישראל מתוקף היותו שחקן עבר מהמפוארים שידע הכדורגל הישראלי וככזה, הוא הרוויח את קיצור הדרך. הוא לא הרוויח את הלגיטימציה ואת זה הוא לא יקבל מסקרים של אוהדים, כי הוא דמות טלוויזיונית אדירה או כזה שהפך ברגע לחביבם של מתנגדי מפלגת השלטון. ברקו יהיה לגיטימי ביום שהמינוי שלו לא יעורר סערה עדתית ודתית בתוך חדר ההלבשה. בתיאוריה, זה אגב יכול לקרות גם בלי דרישה להתנצלות. בתיאוריה, ברקו גם יכול להמשיך להיות המועמד הנצחי שהשם שלו עולה כל פעם שהנבחרת לא תייצר מספיק עניין.
8. עשרים ושבע שנים ועוד יום עברו מאז הפארק דה פרנס. שוב 2:3. שוב בדקות האחרונות. גם אז זה היה משחק שלא קבע לנו הרבה. נכון, סלובקיה זו לא צרפת ועדיין, נבחרת ישראל השיגה את ניצחון החוץ הכי גדול שלה מאז 1993. אפשר לשמוח. חשוב לא לצאת מפרופורציות. חובה למנף את זה הלאה לקמפיין הבא חסר סיכוי ככל שיהיה.
9. ניצחון אחד משני משחקים ונשארנו בליגה! כלומר, בליגה היחידה בעולם שירידה בה יכולה לתרום לך יותר מהישארות.
מה דעתך על הכתבה?